אשר יגורתי בא.
אירועי הדרבי אתמול הם שיאו של תהליך שמובל על ידי שני גורמים שחלקם בסיטואציה ובמשבר שווים. הגורם הראשון הוא הנהלת הפועל ת"א הנוכחית, שמתעלמת מזה תקופה ארוכה מכל אינדיקציות המשבר עם הקהל.
קהל הוא מילה גדולה, הוא מורכב מעשרות אלפי אנשים אך דומה שמול החלק הנורמטיבי, הגדול, שאהדתו לקבוצה נקייה וזכה מתנהלת הקבוצה בחוסר הבנה מוחלט של הסיטואציה, משבר האמון הזה הוא חריף ביחס להישגיה היחסיים של הבעלות הנוכחית שהצליחה לייצב את המצב מבחינה פיננסית, אך דומה ששמה את כל יהבה על הטיפול הפיננסי והזניחה את כל שאר הפרמטרים, מהמקצועי ועד התקשורתי ויצרה תחושה של חוסר אמון ותקווה בקרב הקהל.
הגורם השני הוא החלק הלא מבוטל בקהל שמאמין שהסיטואציה הנוכחית היא הגרועה מכל. זו אמונה שנשענת על תפישה שאינה מחוברת לשום פרמטר רציונלי: המצב של הפועל ת"א יכול להיות גרוע פי כמה, מועדון שקם מפירוק וידע שנים ארוכות של כאוס ניהולי מלווה בהפקרות והוביל את עצמו עד לליגה השנייה כשהוא צובר חובות עתק לא יכול לראות בתקופה הנוכחית כגרועה מכל.
השילוב בין שני הגורמים הוביל לסיטואציה הנוכחית שדומה כמו במערכון ההוא של הגשש שהנכונות לשרוף את המועדון גבוהה, כי הרי אם אדם משכנע את עצמו שזו הנקודה הגרועה מכל, הרי שכל חלופה תהיה טובה יותר. אם הפחד מהפסד צורב נוסף בדרבי מוביל למצב שבו פיצוץ משחק, הביטוי הגדול ביותר לחוסר ספורטיבית הוא עדיף, הרי שהגענו לנקודת השפל הגדולה מכל.
אשר לי, לאורך כל התקופה של הבעלות החדשה הקפדתי לנסות לראות גם את הדברים הטובים, בסוף שנה שעברה הסתכלתי על מועדון שסיים במקום החמישי, שמחלקת הנוער שלו טובה, שעתודת השחקנים שלו במצב טוב ושיכול היה (מה שקרה) לבצע גיוס הון דרך מכירת שחקנים כנקודה חיובית יחסית.
הייתה לי תקווה כי הביצועים המקצועיים יהיו טובים יותר אך הסברתי לעצמי וסביבתי כי זהו מצב בריא, המחאה שפרצה בקיץ הובילה אותי להבנה כי אני מיעוט שבמיעוט וכי המשקפיים האופטימיות או הסמי אופטימיות שלי אינן שכיחות.
מסביבי גאה גל רעל עצום פנימי וחיצוני, המועדון הפך להיות שק חבטות של כולם, של התקשורת והיריבים ובעיקר וזה החשוב מכל, של הפנימי: השתלטה על חבריי ליציע תחושת תסכול עצומה ויוצאת דופן במונחיה שכל מכירת שחקן, כל ידיעה על מו"מ, כל הפסד ליבתה והדליקה את חבית הנפץ שכולנו יושבים עליה.
מפתיחת השנה הקשה ברמה הספורטיבית הבנתי שהרע גובר על הטוב, בצורה משמעותית. ככל שהתקרב מועד משחק הדרבי גבר בי החשש מאירוע שחזינו בו אתמול, הבנה כי הלך הרוח הוא כזה הובילה לטור שפורסם אתמול, אני עדיין חושש, חושש שמנגנון ההרס העצמי שקיים בהפועל ת"א יוביל למקומות רעים יותר, ברור לי שתהיה ענישה, ברור לי שהמחאה הזו לא תיפסק, ברור לי שאפשר עוד להגיע למקומות רעים יותר, ספורטיבית, תדמיתית וכמובן עם השלכות וגלישה למעשים כמו אתמול.
את האבוקות והכדורים זרקו מי שזרקו אולם למעשה חלקם של רבים גדול יותר, האקלים הזה, השיח ההרסני הזה, הוא זה שמאפשר את המאורעות האלה ועל הנהלת הפועל והקהל להבין כל אחד את חלקו ולשרטט איש איש לעצמו את התרחיש הגרוע מכל ולא, התרחיש הגרוע מכל אינו המצב הנוכחי, ישנם תסריטים גרועים בהרבה, ישנו חורבן באופק אך יש גם תקווה שאפשר וצריך לשנות.
אם לא נעצור עכשיו, הדרבי של אתמול יהיה רק תחנה בדרך לחורבן. אם נדע להסתכל היטב במראה, יש גם תקווה ואופק בעתיד, גם העתיד הקרוב.
הכותב הינו פרשן בפודקאסט צבע אדום, פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
