חזרתי מהדרבי התל אביבי שלשום והקשבתי לדבריו של ניר קלינגר, ראיתי את תגובת הפאנל שטען כי הוא מדבר מדם ליבו ונדהמתי.
אני אוהד כדורגל מעל 40 שנים. שמעתי, כמו כל אוהד שהולך למגרשים, קללות שאני לא מאחל לאף אחד, על ידי קהלים של קבוצות רבות, אלו שיש להם המוני אוהדים ביציע ואלו שאפשר לספור אותם על אצבע אחת ועדיין הקללות שלהם מהדהדות במגרש. שירים נוראיים, קללות מבישות, על מחלות, גזעניות, מיזוגניות ומה לא.
ניר קלינגר היה שחקן ענק, סמל לכל כך הרבה דברים חיוביים וערכים. הוא נתן את ליבו ודמו על המגרש באופן מילולי, ואז הוא החליט, אחרי עשרות שנים בכדורגל, שהוא הקורבן, שאוהדי מכבי הם הדבר החמור במדינת ישראל, שהם הסמל לכל מה שרקוב במדינה הזו.
מה לגבי אוהדים אשר שרים נגד שחקנים שלהם בגלל דתם? ואוהדים ששרים על השואה? מה עם אוהדים שיורדים לכר הדשא לשחקן שעבר מהצד שלהם לצד הצהוב? או אוהדים ששרים עד היום נגד שורה אובארוב בימיו הקשים ביותר?
מה שראינו במופע האחרון של ניר קלינגר זה בדיוק המחלה שהוא מדבר עליה, רק במסווה של מסכנות והתקרבנות. אולי זה היה ספין על היכולת של קבוצתו מול יריבה שרחוקה משיאה, על כך שקבוצתו, אשר התגוננה במשך 90 דק ולא יצרה מצב אחד לשער למעט הגול בתחילת המשחק? על כדורגל הגנתי ללא תעוזה? אז מה עושים מול ביקורת מקצועית? סחריר - לדבר על הקהל, לייצר באז, לפרוט על המכנה המשותף הקל ביותר, האמוציונלי והפופוליסטי – הקהל הרקוב, חסר הערכים של מכבי ת"א.
והתקשורת? היא "קונה" את הבלוף של ניר ומחזקת אותו, היא מתמסרת אליו. כי קלינגר זה רייטינג, זה עניין, קליקבייט, טראפיק לאתרים, כותרות לעיתונים. חגיגה.
אולי אני נאיבי מעט, אבל אותי זה הפתיע. לא יכול להיות שהתקשורת נותנת לו במה להצגה הזו, מופע יחיד, ולרגע לא מציבה לו קשיים, לא מאתגרת אותו בשאלות, בביקורת עצמית על ההתנהגות שלו, על הקהל של הקבוצה אותה הוא מאמן, על תהיה מה עומד מאחורי דבריו, היא מתמסרת אליו פשוטו כמשמעו. הוא, שבגמר הגביע התנהג כאחרון האוהדים, הפך לקורבן. ניר קלינגר לא מסכן, אבל הוא פופוליסט אשר משתמש בבמה שניתנה לו לעשות כך.
