לפני כמה ימים העלינו בצוות הפודקאסט "בצבע אדום" את הפרויקט הגדול של שירי השחקנים שלנו. את הפרויקט הובילו בהתנדבות שני אוהדים שישבו ימים ארוכים, בהתנדבות, כדי לבנות לקהילה של אוהדי הפועל ת"א אתר שכולו נוסטלגיה וכיף – הנה, אתם יכולים להיכנס פה ולהצביע.
שירי שחקנים היו פעם חלק מהרעיון של להיות אוהד הפועל ת"א. כידוע, לא תמיד היינו הקבוצה הכי טובה, אבל תמיד היינו הקבוצה הכי מוזיקלית, כזו שנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית היו חלק ממנה, כתבו לה שירים נהדרים והפכו אותה למה שהיא.
אז בהפועל זה חילחל גם לקהל, שרצה גם בזה, והחלה להתפתח תרבות שבה בגביע הטוטו מחכים ביציע לקבל את השירונים של השנה. לכל שחקן היה שיר שחקן שהיה מבוסס על להיט ישראלי או לועזי בצורה מושלמת, התאמה של לחן לשחקן ובמקרים הבאמת מוצלחים גם בין הטקסט המקורי לשחקן.
לפעמים זה היה שיר שכולו כאב וגעגוע כמו במקרה של כפיר אודי ולפעמים פשוט התאמה מושלמת של לחן לשחקן כמו במקרה של סבסטיאן סימרוטיץ. זה הזמן להתוודות שגם אם אתם לא אוהדי הפועל ת"א, אתם יושבים כל יום עצמאות מול הטקס המרכזי ושרים לצלילי מארש צה"ל את השיר של סימרוטיץ'.
הבחירות שלי דרך אגב הם השירים של באדיר, כבדה, סימרוטיץ', רופניק ולאלא. האמת? לילדים שלי אני שר את השיר של לאלא ואם הגננת שואלת, אז אבא אשם.
שירי שחקנים, להגיע מוקדם לבלומפילד, לעבור על השירונים, לראות שגם בשער 7 מצטרפים כשמגיעים לשיר מסוים ולראות את השחקן שכרגע שרים עליו מתרגש על באמת.
אז למה זה הפסיק? שאלה טובה, ייתכן שהתחלף דור המלחינים ביציע, ייתכן שדברים השתנו, אבל אני חושב שזה עמוק יותר. שירי שחקנים הם ביטוי אמוני לרעיון ש"השחקנים הם שלנו" - אנחנו אוהדי הפועל ולכן השחקנים הם של הפועל ולכן מגיע להם שיר. אבל השנים האחרונות היו קשות במובן הזה, מכבי קנתה את האהובים שבהם, הפועל רבה עם עשרות אחרות, תחנת הרכבת שנפתחה בוולפסון גרמה לרעיון שבו ניתן לסמוך על סגל פתיחת השנה ברמה של שירון להיות לא ריאלי, היום הם פה ומחר הם במקום אחר, אז למה להקדיש להם שיר?
כלומר העובדה ששירי השחקן נעלמו מהיציעים הם ביטוי לתסכול הגדול שיש ביציעים ממה שקורה בהפועל. מקבלים את הסיטואציה, אבל לא מקבלים את הרעיון. הכמיהה לסגל יציב עם שחקנים אייקונים שהם סמלים בהפועל קיימת, מתחת לשטח אבל קיימת, הרצון לראות את שי אליאס הופך לעוגן של שנים בהפועל מפעפע, את דוידה, את ליידנר, את אלטמן, וכך הלאה.
הפסקת שירי השחקנים היא למעשה צעד מחאתי שקט, תסכול שמצא את דרכו ליציע ולפעמים דווקא לא לעשות משהו, זה חזק יותר. מדובר בתסכול שרוצה לחזור לימים שבהם השחקנים היו "שלנו" ולא נכסים למכירה, שחקנים "שלנו" ולא תביעת בוררות עם סטופר ותסכול מתחנת הרכבת בסגל, רצון להתנער מתרבות ה"וולקאמים" ולעבור לתרבות של שמחים שנשארת עוד עונה.
עומר דמארי הוא אחד שיש לו שיר שחקן מרגש במיוחד נמצא היום כמאמן בנערים. אני רוצה שעומר יספר באסיפה לחבר'ה הצעירים שאם הם יעבדו קשה, יקבלו את ההזדמנות בבוגרת, ילבשו את החולצה האדומה וכשיעלו לחימום הם יחכו בשקט ופתאום יתחיל השיר שלהם. שהוא יספר להם שיום אחד כשיהיו כבר עם ילדים משלהם הם יפתחו את האינטרנט ויראו אלפי אנשים מזמזמים את השיר שלהם בנוסטלגיה.
