בלוח השנה הירוק, מפגש מול קרית שמונה בחוץ מסומן בארבעה דגלים אדומים סביבו. נו, כמו ב"שולה המוקשים", בקיצור הבנתם. מדובר במגרש שהאכיל אותנו כמה כאפות נדיבות מאוד של מרורים לאורך השנים, סוג של שאלטר אצבע-גלילי שכבר כיבה לנו עונה-שתיים-חמש. אפילו בנצחונות, זה אף פעם לא קל לשחק באווירת סוף העולם שמאלה שהמקום הזה משרה עליך, וגם אתמול - למרות התוצאה, קל זה בטח לא היה. כן, התוצאה הסופית לא באמת משקפת. זה לא שלא הגיע לנו לנצח, אבל עד לדקה 70, זה היה משחק פתוח מול קבוצה מאוד קשוחה, מאוד פיזית ומאוד מאומנת, ולא היה חסר הרבה שטורה, הירוק המושאל, ישגר לנו חץ עקיצה ישר ללב.
באופן כללי, יש דבר שחשוב להבין בהקשר הזה, והוא נוגע להבדל בין הדרך שבה אוהדי כדורגל רואים משחק לבין איך שהם מרגישים אותו. רק בדיעבד, אפשר לנתח ברוגע את המהלכים ולהבחין בין עיקר לטפל, לטוב ולרע. תוך כדי משחק - מה שנראה כמו פיתוח התקפה עקר וחסר תוחלת עבור הצופה האובייקטיבי, מרגיש עבור האוהד כמו המצור על מצדה, כל איבוד כדור זניח באמצע המגרש מרגיש כמו פתיחת שערי הגיהנום. העצימות ורמת החרדה שבה אוהדי כדורגל חווים כל מהלך לא באמת הולמת את המציאות בשטח. ומעל כל אלו, מרחפת לה תמיד "תחושת הבטן", סוג של מפה סינופטית שמורכבת מהרגעים הטובים, אך בעיקר המסוייטים, שהמועדון היקר שלנו סיפק לנו ביד כה רחבה בשנים האחרונות.
את כל זה אני מספר לכם כדי שתבינו באיזה מצב פנימי נמצאתי בדקה ה-70 למשחק. לא יודע מה אתם ראיתם, אצלי סיר הלחץ המבעבע באיצטדיון המנוחס הזה עלה על גדותיו, המומנטום שהיה בתחילת המחצית התפוגג, טורה עם החמצה פושעת, הפתיל של הפצצה לפנים הולך ונשרף - בקיצור, איפה העט והנייר לחתום על תיקו ונתפזר בשלווה לבתים?
ואז מגיע דולב חזיזה, ובמהלך סחיטת פנדל קסום אחד (נו בחיאת, מספיק, זה פנדל מאתיים אחוז, אל תהיו ילדים), פלוס ביצוע משובח בפנדל עצמו, משחרר את כל האוויר החם מהקומקום שהוא הראש שלי. שרי (בסיעתא דנחמיאסא) וניקי המארקסמן, עם עוד יום בעבודה, דאגו לסגור סיפור ולהרוג את המשחק בעשר דקות, סטייל עונה שעברה. אבל המהלך של דולב חזיזה בלב הלחץ, עם כל הנחישות, עם כל קור הרוח, הגיע בניגוד מוחלט לכיוון שאליו חשבתי/הרגשתי/ההיסטוריה לימדה שהמשחק הולך. הדרך לאליפות עוברת בנצחונות עיקשים וקשים, גם במשחקים בהם לא הכל הולך חלק, גם כשתכנית המשחק חורקת ואתה מרגיש שכל העולם מתאגד נגדך למנוע ממך שער ניצחון.
אחרי ניצחון שבו הדגש היה (לאו דווקא בצדק) בעיקר על ההגנה הפריכה וההופעה הרעה של בית"ר ופחות על המשחק הטוב שמכבי חיפה הציגה באותו המעמד, הגיע מבחן אופי שדרש ממכבי חיפה הרבה יותר בכל היבט. מכבי חיפה עמדה באתגר בהצלחה רבה, ואפילו סיימה את המשחק בצורה מוחצת, מול הבלתי מנוצחת היחידה שנותרה, שלישייה מהירה מול קבוצה שעד אתמול ספגה שני שערים בלבד. ברמה הפרסונלית, נטע לביא במשחק נהדר נוסף, עושה רושם שהעול של הילד עם האצבע בסכר בקישור ההגנתי מתאזן עם אבו פאני ובעיקר רודריגז (שקט וחכם), ומשחרר אותו לניהול משחק ולחץ קדמי. על ניקי, שרי וחזיזה כבר דיברנו, ודווקא פלאניץ' סיפק הופעה חסרת ביטחון ופיקשש פעמיים בנסיונות תיקול נמהרים שיכלו לעלות ביוקר.
מגמת ההתאוששות וההתייצבות נמשכת, לשמחתנו, כשגם היכולת הפושרת-משהו במחצית הראשונה קשורה, לדעתי, בהחלטה מודעת של חלוקת כוחות נכונה יותר, לאור חוסר הסימטריה הניכר באנרגיות על המגרש בין המחציות האחרונות. הבליצים המופרעים של המחצית הראשונה די רוקנו את הקבוצה מאוויר, וההחלטה לאזן את המאמצים בהחלט השתלמה. לזכותי ייאמר שלא אמרתי את זה בדיעבד, אלא הבנתי את זה עוד במהלך המחצית הראשונה. כמובן, אין לי שום דרך להוכיח שזה נכון, אז פשוט תיאלצו לקחת את המילה שלי בעניין.
אם באוויר ובחלוקת כוחות עסקינן - ינואר מתקרב. עד כה, הספסל בירוק לא תורם המון, בטח עם פציעתם של וילדסחוט ואשכנזי. הסחיטה המתמשכת של שחקנים לא צעירים כמו ניקיטה ושרי יכולה להיות בעייתית בטווח הארוך, בטח בטווח הקצר, עם רצף המשחקים אחוז הטירוף שאנחנו בעיצומו. כדי ללכת עד הסוף השנה, אנחנו זקוקים לעוד פוש, עוד שידרוג, עוד עיבוי. משהו עדיין חסר, עוד חיזוק של בורג או שניים למכונה. המחזורים מצטופפים להם, העייפות תלך ותגבר והמשחקים יהפכו לקשים יותר. אנחנו צריכים עוד תוספת איכות, עוד שחקן הכרעה אחד, עוד תוספת טובה מהספסל, מגן ימני ברמה בכלל הפך לצו השעה. זה יכול לעשות את ההבדל בין צלחת לקדחת - השנה יותר מתמיד.
לצד השמחה מפירוק המוקש הק"שי, הרציפות והיציבות הן מילות המפתח החשובות ביותר במירוץ כזה. אלוהים עדי, ביום שלישי אנחנו נזדקק לשתי אלו יותר מתמיד מול הלהיט החדש של הליגה ובפרט בירם כיאל, שיגיע לתת הכל ולהוכיח שמכבי חיפה טעתה שלא החתימה אותו. סכנין, דוחא, ממגרש סיוט אחד למשנהו. יאללה, לא להוריד את הרגל מהגז, מכבי.
שבוע טוב, ירוקים יקרים!
נ.ב. זו פנייה נרגשת לכל ערוצי הספורט באשר הם. הדבר בוער בליבי ואיני יכול לשתוק עוד. מן הסתם, בשנה האחרונה יוצא לי לראות הרבה יותר כדורגל ישראלי בטלוויזיה מאי פעם, וההרגל המגונה של קלוז אפים בני עשרים שניות על פרצופים מהורהרים ביציע במהלך משחק חי מעביר אותי על דעתי. אתם מצלמים משחק, לא דוקו דרמה, בחיאת תעזבו את השוטים האמנותיים בצד ותתרכזו במה שקורה על הדשא. כן, כן, ראיתי, יענקל'ה לא מרוצה ביציע מההחמצה של שרי. אכן אירוע מסעיר ויוצא דופן לכל הדעות. אפשר בבקשה לחזור למתפרצת שרצה עכשיו על המגרש לפני שאני חוטף אירוע לב?
