לפי המרכז הלאומי לחינוך פיננסי בקולורדו, ארה"ב, 70% מהאנשים שזוכים בהגרלת הלוטו המקומית - מאבדים את כל כספם תוך שנים ספורות. לבני האדם יש נטייה להגיב בצורה קצת מחורפנת לסכום גדול שנוחת עליהם בבת אחת. קל הרבה יותר להשתמש בכסף באופן מיידי, להגדיל את איכות החיים בטווח הקצר - גם אם זה פוגע בטווח הארוך.
אם להשתמש במשל הזה, 15 שנה עברו מאז הפעם האחרונה שבית"ר ירושלים זכתה בלוטו. מאז הרגע בו "נפל עליה מהשמיים" בעלים מבוסס, עם יכולות כלכליות אדירות, שיכול היה לשדרג את בית"ר מקבוצת מרכז טבלה בואך תחתית (כפי שהיתה עד אז) למועדון פאר, שלא רק מנצח בזירה המקומית, אלא גם מסוגל לקחת את הכדורגל הישראלי צעד אחד קדימה באירופה.
אבל כמו במקרה של 70% מהזוכים בקולורדו, זה לא מה שקרה: בית"ר של גאידמק בחרה בדרך הקלה, המיידית, מתוך אספירציה פוליטית של הבעלים - ובסופו של תהליך, כשהיא נמכרה לבעלים הבא, נותרו ממנה רק עיי חורבות, שום דבר שמתקרב למועדון שמסוגל להאריך שנים.
לרגל הרכישה של 50% מהקבוצה ע"י חאמד בן חליפה, מי שלפחות ע"פ השמועות מחזיק ביכולות כלכליות דומות לזה של גאידמק בקיץ ההזוי של 2005, זו הזדמנות טובה ללמוד מן העבר: מהן הטעויות שבית"ר הגאידמקית עשתה ונפלה בהן, מהם הדברים שבן חליפה - ושותפו, משה חוגג - יצטרכו לעשות אחרת הפעם, כדי שבית"ר תחזיק מעמד.
מה יעשה הנוער?
זאת נתפסת כמו קלישאה, אבל גם קלישאות לפעמים פוגעות בול. אם ללמוד מקבוצה אחרת, שבוודאי אמורה לשמש כמודל לבית"ר החדשה, מכבי תל אביב - לצד ההשקעה בקבוצה הבוגרת, שאין לזלזל בה - הצליחה לבנות מערכת שמתחילה מלמטה. בעבודה ארוכה ויסודית, עם מאמנים טובים בגילאים הצעירים (ושותפויות נוסח בית"ר ת"א/בת ים), היא הצליחה להגיע למצב האידיאלי: זה שבו, כאשר נחתה על מכבי מכת ה"פייר פליי" הפיננסי, היא ידעה להיערך והגיבה עם קבוצה טובה אפילו יותר ממה שכסף יכול היה לקנות.
רבים נוהגים לייחס את ההצלחה של קבוצת הנוער הבית"רית - שזכתה בזמנו של גאידמק באליפות, ולאחר מכן בדאבל בגילאים הצעירים - לגאידמק, אבל האמת היא שהעבודה על מחלקת הנוער ההיא נעשתה שנים קודם. בשנים האפורות כלפי חוץ, שנותיהם של מאיר פניג'ל, ששון שם טוב והאחים לוי במועדון. שם נולד דור השחקנים הבית"רי, שיחזיק את המועדון לאחר מכן בשנים הקשות (כולל במחצית הראשונה של "עונת הצ'צ'נים", שכל אוהד בית"ר יזכור לטובה).
יש פיתוי מאוד גדול להשקיע בקבוצה הבוגרת, בוודאי כשהיא נמצאת במשבר מקצועי לא פשוט, אבל לצד החיזוק (שצריך להיעשות במשורה ובמטרה לאזן את הקבוצה) לשכבה העליונה, חוגג ובן חליפה צריכים לחזק את הגילאים הצעירים. ויש להם אפילו הזדמנות: התקופה החדשה שעוברת על המועדון, והאופק שנפתח לשחקנים בעלי דתות שונות, יכולים להשתמש בתשתית גם במזרח העיר - ואולי להצמיח כמה כשרונות, שבמקרה הטוב יעזרו למלא את הסגל, ובמקרה הטוב יוכלו לייצר גם הכנסה עתידית לבית"ר.
כסף הוא מוצר מתכלה
אחת הרעות החולות של בית"ר הגאידמקית, ואולי אחת הסיבות לפספוס הגדול, היא שפיכת הכספים המטורפת שהושקעה לריק. משכורות אדירות לשחקנים קיימים, זרים שהתחלפו במהירות, החלטות קפריזיות שבסופו של דבר עלו גם במחיר של הפסדים כלכליים משמעותיים. במובן הזה, ה"פייר פליי" הפיננסי הוא ברכה. הוא יחייב את בית"ר להשקיע מעט בטווח הקצר בסגל השחקנים, על מנת שבית"ר תוכל להרוויח יותר בטווח הארוך.
וכפי שנאמר כבר בעבר, הגדולה של בן חליפה וחוגג תהיה להבין - שהם לא מבינים. סוד קסמו של כל מנהיג מערכת נובע מהיכולת להאציל סמכויות ולמנות אנשים טובים לצידך שיסייעו לך. לא לראות בהם בהכרח אויב בקרב על תשומת הלב התקשורתית או אהדת הקהל, אלא לראות בהם שותפים שיאפשרו למערכת - ובכך גם לך עצמך - להגיע יותר רחוק. בית"ר ירושלים, יותר מהכל, צריכה מנהלים טובים - הן בתחום האדמיניסטרטיבי, והן בתחום המקצועי - שיוכלו למנוע פארסות ניהוליות כמו שהתרחשו בימיו של גאידמק. פארסות שעולות כסף.
דוגמא אחת זכורה יותר מכל - והיא ההחלטה על הארכת חוזהו של המאמן יצחק שום. בקיץ 2008, אחרי הדאבל, שום קיבל חוזה עתק לשלוש שנים - חוזה שהיה ראוי לו, לאור הישגיו. אלא שאז, הגיעה התבוסה בקראקוב - ומיד אחריה, החליט לפטר, בשלב ראשון את כל ההנהלה (בלילה אחד) ולאחר מכן גם את המאמן - תוך שהוא משלם לו את כל חוזהו, עד השקל האחרון. עד כדי כך, שבשלב מסוים כשהיכולות הכלכליות של בית"ר הידלדלו (מכל מיני סיבות) - הוא הוחזר לקווים, רק בשל העובדה שבית"ר שילמה לו סכומים גבוהים מדי. אם בית"ר חפצת חיים לאורך זמן, אסור שזה יקרה לה.
הקץ לפולחן האישיות
הייתי שם, באצטדיון טדי. סתיו 2008. משחק ביתי מול מכבי תל אביב, במה שהיתה אמורה להיות עוד עונה דורסנית. במרכז המגרש עמד הבעלים, ארקדי גאידמק, ונופף במשך דקות ארוכות לקהל. גם אני הייתי בתוכו. גם אני מחאתי כפיים. האימג' הזה, על כל הקסם שיש בו, הוא כל מה שבית"ר החדשה צריכה להתנגד אליו.
הסימנים לגבי חוגג ובן חליפה מעודדים - הם נשמעים, לפחות ע"פ הראיונות בתקשורת, כמי שמבינים את תפקידם בהצגה. כמי שאין להם אספירציות זרות, אלא רק לקחת מועדון מפואר - ולהפוך אותו למפואר עוד יותר (מתוך אינטרסים שתמיד קיימים, והם לגיטימיים בעיניי כל עוד זה נעשה לטובת העניין). וכך בדיוק זה צריך להמשך.
כי בסופו של דבר, חוגג ובן חליפה מגיעים כדי לשקם מועדון - לא כדי להמציא אותו. יש לבית"ר ירושלים היסטוריה ארוכה, גם של הצלחות (בין היתר), שאותה השניים צריכים לכבד. לא מתוך "התחשבות בצביון" (אותו שם קוד ארור לגזענות שהומצא לאחרונה); אלא מתוך הבנה שכדי שבית"ר תוכל להצליח, ולממש את כל מה שהיא אמורה לקדם גם עבורם באופן אישי, הם מחויבים בפרופורציות.
הסיפור לא עליהם. הוא לא על העיר שבה הם משחקים, הוא על הקהל העצום שממלא את היציעים (ויום אחד יחזור), הוא על מועדון גדול שנואש כבר שנים לקפיצת המדרגה הנוספת. לא רק להצלחה מקומית, שיכולה להגיע בסכום כלכלי מסוים (ואפילו לא גדול), אלא למחוזות חדשים ולא מוכרים. כך בית"ר, ובאמצעותה גם שני הג'נטלמנים שמובילים אותה, יוכלו להצליח.
לא לרוץ לראשות העיר ירושלים
כי חבל. באמת. למה?
