1. בתוך ביצת הכדורגל הישראלי, שלא מספקת הרבה רגעים של חסד, הם היו שני סיפורי ה"פיל גוד" המשמעותיים. הנראטיבים לא היו חופפים במאה אחוז, אבל בין מכבי נתניה של אייל סגל לבני יהודה של ברק אברמוב היו לא מעט קווים מחברים: מחסור יחסי באמצעים, תעוזה ויכולת לספק במה לשחקנים צעירים ומעל הכל, תחושת חופש ומתן מרחב נשימה למאמנים (עוד דבר שהוא נדיר בכדורגל שלנו). הצמד דראפיץ'-ברדה בנתניה, ויוסי אבוקסיס בבני יהודה, היו מאמנים שכיף לאהוב, בקבוצות שכיף לאהוב. אבל נדמה שעבור שתי הקבוצות, העונה הזו היא טוויסט לא טוב בעלילה.
אצל שתי הקבוצות, נדמה שהשמיכה התקצרה מדי: אחרי שבמשך כמה שנים טובות הצליחו שם לסחוב למרות עזיבות המוניות בכל קיץ, השנה יכולת עשיית הנסים נגמרה. נתניה לא באמת התגברה על העזיבה של עלי מוחמד (והתחליף בדמותו של אלמוג כהן עדיין לוקה בחסר), ולבני יהודה פשוט, על משקל השיר, "אין יותר שחקנים" אחרי הרכבת האווירית בכיוון אחד מהשכונה (חזיזה, אשכנזי, סילבסטר, קונסטנטין). דראפיץ', ברדה ואבוקסיס הם אולי מאמנים יוצאים מן הכלל, אבל קוסמים הם בטוח לא (ואם היה להם קסם, הוא די נשחק בפעם השביעית).
ואצל שתי הקבוצות צריכים גם להגיע לאותה המסקנה: הם יזדקקו לסיוע מצד המנהלים שמעליהם. ברק אברמוב ואייל סגל זכו ללא מעט מחמאות הודות לאנשים שעל הקווים, וגם קצרו מההישגים שהביאו (ומהשחקנים שהצליחו למכור) לא מעט דיבידנדים. אם נתניה ובני יהודה ירצו להמשיך ולשמור על הסיפור הכיפי, ולהמשיך להביא בחזרה את הקהל הגדול שקצת נדחק אחורה בשנים הקשות של שתי הקבוצות, הם יצטרכו לתת את חלקם ולעזור לקבוצות האלה למלא את הוואקום הגדול שנוצר. אחרת, סיפור שמח עלול להיגמר בסוף עצוב.
2. כמו הכתם שנשאר על הקיר, בשיר של דוד אבידן, כך גם המשבר המערכתי בהפועל ת"א. אפשר לנסות לגרד אותו, לצבוע מחדש, לעקוף אותו מלמעלה או מלמטה, אבל שום פיתרון קסם לא יכול למנוע את תחושת חוסר התוחלת העמוקה שיש במועדון. כן, גם לא הזזתו הצידה של ניסו אביטן. יש ככל הנראה סיבות הרבה יותר ציניות לעובדה שאביטן עדיין ממשיך לעמוד על הקווים בחודורוב. בעיקר כלכליות. ובכל זאת, לי נראה שקיימת גם סיבה נוספת: הם מבינים, עמוק בפנים, שזה פשוט לא יעזור.
שימו על הקווים של הפועל מאמן אחר. שימו שם את שרון מימר, או את קובי רפואה, או כל מאמן אחר סביר שעולה בנפשכם. כמה הוא יוכל להצליח באמת עם הקבוצה הזאת? כמה הוא יוכל להרים סגל שבו כמות הכישרון דלילה, הפוטנציאלים הגדולים נותרו בעיקר כפוטנציאלים, ההגנה חדירה וההתקפה לא מתפקדת? הבעיה בקבוצה באדום רחבה ועמוקה יותר, והחלפת המאמן אולי תביא קתרזיס מסוים, אולי תייצר שקט לשבוע-שבועיים, אבל לא תשפר בהכרח את הקבוצה בטווח הארוך. אז אולי זה הרבה יותר החור בכיס מאשר החור בלב של האוהדים, אבל עדיין יצטרכו מסיבה כלשהי להביט למציאות בעיניים, ולעשות משהו גדול יותר, שיוכל לאפשר למועדון הזה לשרוד בליגת העל.
3. "פוטבול", אמר אל פאצ'ינו באותו נאום מפורסם, "הוא משחק של אינצ'ים". משחק בו טווח הטעויות הוא מאוד קטן, כזה שבו צעד אחד מוקדם מדי או מאוחר מדי, עלול לשנות הכל. ופוטבול, כמו כדורסל, הם באמת משחקים שמבוססים על דקויות. כדורגל, בשונה מהם, הוא משחק עם אופי אחר. יש בו יותר מרווח למקריות, לנסים, לדרמות וסינדרלות (דברים שיותר נדירים במקצועות אחרים). וזאת, בגדול, הבעיה הכי גדולה שלי עם מערכת ה-VAR.
ל-VAR יש המון יתרונות. בשבחם דיברתי לאורך השנים, והם עדיין תקפים: בטווח הארוך הוא יוריד מתחים, יכריח אותנו להתרכז בביצועים של השחקנים וגם פשוט יעשה צדק. אבל יש בו חיסרון אחד מרכזי: הוא עלול לייצר "פוטבוליזציה" של הכדורגל. להוציא ממנו את המקריות, שיש בה לצד הבעיות גם לא מעט יופי, ולהפוך אותה למכאני מדי. היתרון להתקפה, למשל, הוא דוגמא יפה לכך: בעבר היתה תפיסה, שלדעתי היא גם נכונה, שבמצבי נבדל גבוליים יש לתת סוג של יתרון לשחקן התוקף. זאת, מתוך ראייה כוללת של טובת המשחק, שרוצה, כמאמר שופט העבר צבי שריר, לראות גולים ולא לחפש אשמים.
העניין הוא שההליכה ל-VAR, והמעמד שלו במגרש, מבטלים את היתרון הבריא הזה. מאחר והמדד הוא מדעי ובינארי, "יש נבדל" או "אין", הרי שכל אגודל שנכנס לאופסייד מחייב פסילת שער. וזה מצב שלדעתי, לא צריך לקרות ללא קשר לקבוצה שזוכה או מפסידה. גם המכונה החכמה והמשוכללת ביותר תניב תוצאות רעות אם לא יהיו בני אדם ראויים מאחוריה. ויכול להיות שאלה חבלי הלידה של הפורמט (הצעיר מאוד), אבל ברור שהשלב הבא יהיה הטמעתו בתוך המשחק הקיים. לא ללכת לקיצוניות, אלא לתת לו להתערבב עם הכדורגל הטבעי ולשפר אותו. לא בהכרח להכתיב, אלא להשתלב. כך, הוא יוכל לשרת טוב יותר את אוהביו של המשחק היפה.
