משחק העונה שקיבלנו אתמול (שני) באצטדיון בלומפילד היה משחק של אמירה מצד מכבי תל אביב. בלי קשר ליכולת ולכל הסיבות שהובילו לתוצאה, עם הניצחון 0:2 הזה הצהובים בעצם הצהירו: 'אנחנו אלופים ומתכוונים להישאר אלופים'. מכבי ניצחה את כל שלוש היריבות הישירות שלה על התואר, קיבלה הורדת חלודה של עומר אצילי ואייל גולסה, וגם קיבלה שער בכורה בבית המשופץ (שהוא לא שער עצמי) מרגלי איתי שכטר, אותו שכטר שידע לכבוש שערים בצרורות אצל הפועל תל אביב ונכנס אמש לספרי ההיסטוריה של הצהובים.
לגבי המשחק עצמו עוד נדבר בהמשך, אבל קודם כל חייבים להתייחס יותר לאמירה ולמשמעות שלה. אם בשנה שעברה האליפות של החבורה של ולדימיר איביץ' הושגה בהפרש ענק תוך כדי הצגת כדורגל מעורר השראה וכיבוש 77 שערים, העונה היא מתכוונת לשמור על מפעל האליפות בעיקר דרך משחק ההגנה. זה לא שמכבי תל אביב לא טובה מבחינת היכולת שלה, הרי הקבוצה שברה אתמול את השיא של אי ספיגה לאחר המחזור השמיני. העניין הוא שפשוט לא מגיעים מולה למצבים, זאת השורה התחתונה.
מי שמנצל זאת הוא השוער השני דניאל טננבאום, שנהנה מהמחויבות הטקטית שמתווה איביץ' לקבוצה כולה. כדי שהיריבה תכבוש, היא צריכה לעבור דרך כל החוליות השונות במערך של הסרבי - מראשון החלוצים כמו צ'יקו אופואדו, יונתן כהן ומתן חוזז, דרך שלישיית הקישור (אפילו דור מיכה השקיע אתמול, ירד לגליצ'ים וחילץ כדורים), ועד שאתה מגיע לחוליית ההגנה - אתה מקיא דם.
מכל הדוגמאות האלה אנחנו יכולים להבין שאין ספק שמכבי היא קבוצה בצלמה של המאמן שלה. איביץ' מציג רגש וסיפוק ענק מהתוצאה, אבל בעיקר שולח מסר חד משמעי בלתי מתפשר שימשיך ויילך עד למחזור האחרון - 'אני עדיין לא מרוצה'. המאמן מכיר את המנטאליות של הכדורגלן הישראלי, הוא חושש מהמילה 'נינוחות', הוא שומר על המתח הבריא ועל התחרות הפנימית. הדמעות שלו אמש נבעו מפורקן של אדם שמאושר מעצם הניצחון, אבל מהר מאד הוא חזר ושם על עצמו את חליפת החוסר פשרות בראיון שלאחר ההתמודדות.
לגבי המשחק עצמו, הפועל באר שבע בעונות האליפות שלה ידעה להכתיב את הקצב. אתמול היא הגיעה עם אסטרטגיה של להגיב בהתאם למה שקורה, ולא להיות הקבוצה שקובעת את הקצב בעצמה. היכולת של ב"ש הושפעה מהעובדה שהיא איבדה את העוגן הראשי שלה בהגנה, מיגל ויטור, מהדקה ה-32 בגלל הכרטיס האדום. אבל בלי קשר להרחקה, המטרה של הקבוצה הייתה לייצר התקפות מתפרצות כלשהם דרך המהירות של נייג'ל האסלביינק ובן שהר.
אם נחדד יותר, המשחק היה די שקול עד ההרחקה, אבל ההרגשה הייתה שהצהובים הם אלה שהכתיבו את הקצב. מהדקה ה-32 נוצרו פערי כוחות משמעותיים, בטח ובטח אחרי השער העצמי של לואי טאהא שהוריד את ב"ש לחדר ההלבשה עם הזכרונות של ה-4:0 למכבי תל אביב בעונה שעברה. ככל שעברו הדקות, הרגיש שאף שחקן בב"ש לא הרים את הקבוצה. אכן במחצית השנייה קיבלנו קבוצה מאורגנת ואגרסיבית, אבל לא באמת כזו שמאמינה שהיא יכולה לחזור למשחק. המצבים לכיבוש היו רק של המארחת, ובסוף השער של שכטר עשה צדק עם המשחק.
המרוץ לאליפות בעיצומו. בגלל אותם דברים שכתבתי בפתיחה - שמכבי תל אביב רצה להשגת התואר דרך משחק ההגנה והמשמעת הטקטית - העונה הכל יהיה צמוד יותר ולא דורסני כמו העונה שעברה. זה מרוץ שבו לבית"ר ירושלים יש את הכלים להצטרף, יחד עם מכבי חיפה הכשרונית (יותר כישרון בחלק הקדמי ממכבי ת"א אפילו, לטעמי). ואסור גם להספיד את המפסידה של אתמול, שכן לדעתי ב"ש לא תתן להפסד הזה להוציא לה את הרוח מהמפרשים, וזה מה שישמור אותה במרוץ הזה.
