אוראל גרינפלד אמנם לא מרוויח מיליונים או מפורסם כמו שחקני הכדורגל איתם עובד שבוע-אחרי-שבוע בליגת העל, אבל אל הגבהים שהוא הגיע בצד המקצועי מעטים מהם יגיעו. בגיל 38 הוא נכנס לרשימת 28 השופטים המובילים בעולם, אלו שמיועדים לנהל משחקים במונדיאל וביורו. מבט על הרשימה מגלה שגרינפלד הוא בין הצעירים בה, ולכן מי ששפט את ריאל מדריד ומנצ'סטר סיטי בליגת האלופות, צפוי להמשיך ולשבור שיאים גם בשנים הקרובות. בראיון בלעדי לערוץ הספורט ממלון קרלטון בת"א הוא מספר על הדרך שעשה, התדמית של השופטים, החוויות מההתנהלות מול הכוכבים הגדולים בעולם וגם על הטרגדיה שעיצבה את חייו.
אוראל, מה היית עונה אם הייתי אומר לך שהילד מקריית ים יגיע לשפוט בליגה של הגדולים, ליגת האלופות?
"התחלתי לשפוט בגיל 16, לא הבנתי לאן אני הולך, אבל מהר מאוד הג'וק של השיפוט נכנס לי והייתי אומר לך שהכל אפשרי".
באמת האמנת?
"לא חשבתי על זה אז. אם היית שואל אותי אם יש מטרה שאני חושב שאני אגיע אליה, אז ראיתי שופטים בליגה הראשונה ואמרתי אני יכול להיות שם. אני אעבוד קשה ולשמחתי עדיין עובד קשה".
הטרגדיה שעיצבה את חייו
לא הרבה יודעים, אבל ב-2012, שבע שנים אחורה, כמה ימים לפני שקיבל את התג הבינלאומי, אוראל גרינפלד חווה טרדגיה, כזו שיכולה היתה לסיים לו את הקריירה אם לא התמיכה של אימו. אחותו למחצה, יהלום, נדרסה על ידי אוטובוס ונהרגה במקום. במהלך השבעה הוא אפילו לא רצה לצאת לטורניר הראשון שלו בצרפת, אבל אמו שכנעה אותו לא לוותר. לא בשבילו ולא בשביל יהלום, שהלכה לעולמה עוד לפני גיל 19. יומיים לאחר השבעה טסתי לטורניר רק בגלל שאמא שלי אמרה לי שאחותי מאוד רוצה בהצלחה שלי וזה מאוד חשוב לה", הוא מספר.
יוצא לך לחשוב עליה?
"אתמול בלילה".
מה?
"לראות תמונות שלה. לחשוב עליה. תמיד. היא תמיד שם".
בימים האלה, כמה היא חסרה לך?
"אומרים שזמן מרפא. זה אחד המשפטים הלא מדויקים שאני מכיר כי עברו שבע שנים ואני עדיין לא מאמין. היא חלק בלתי נפרד וכשאתה מגיע לנקודות ציון כגון עליית דרג, כל דרג שעברתי וקודמתי, אז אני נזכר בה".
"אני שמח לראות את החיבוק הישראלי"
גרינפלד גדל בקריית ים וחלם להיות כדורגלן, אבל נדבק בחיידק השיפוט. מהר מאוד הבינו באיגוד שיש להם משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. חזק מנטאלית, אינטליגנט, בעל כושר גופני יוצא מן הכלל. בהחלטה שלא כל אחד יכול היה לקבל, גרינפלד החליט להתרכז רק בשיפוט. הוא מרצה מדי פעם לילדים ונוער, אבל היום שלו סובב סביב האימונים, המנוחה והתזונה.
את מסי ורונאלדו עוד לא שפטת, אבל את בייל, זלאטן, איסקו וראמוס פגשת מקרוב
"ועוד רבים וטובים".
מה אתה אומר לעצמך?
"אני לא לבד. יש לי צוות ישראלי שהולך איתי וכשמגיעים מוכנים ויודעים להתכונן בהתאם לכל קבוצה ולכל שחקן, אפשר להגיע לרמות האלו. אלה סה"כ שחקני כדורגל שבאים לשחק כדורגל. גם בליגת העל יש שחקנים שהם יותר מוכרים או פחות מוכרים, כולם רוצים לקבל שירות טוב מצוות השיפוט".
לא תשכנע אותי שלא התרגשת בהמנון של ליגת האלופות
"בזמן משחק או בהכנה למשחק הריגוש עובר לאנרגיות ועבודה קשה של הכנה. ההרגשה הטובה זה כשאתה מגיע הביתה ויודע שהצלחת יחד עם הצוות לעשות את המשחק הכי טוב שאתה יכול. אחר כך כשאתה רואה את הוידאו אתה אומר 'זה אני? הצוות? היינו שם?' אתה לא שם לב לזה במשחק עצמו. פה ההתרגשות נופלת".
לראמוס אתה תיגש אחרת מאשר ליונס מלדה?
"אני אומר גם בהרצאות שלי לבני נוער: אם תדע לתת כבוד, גם תדע לקבל בחזרה. שחקן שמדבר בתנועות ידיים וטיפה מרים את הקול, אז אעצור את המשחק ואבקש ממנו לדעת למה הוא מדבר בצורה כזו ועם ידיים. רק כשהוא מבין שאני באמת מוכן להקשיב לו, אז השיח עובר בצורה שונה לגמרי".
זה קרה לך עם טוני קרוס בריאל מדריד
"טוני קרוס אליל הילדים. הוא התנהג בצורה מסוימת. בשלב מסוים עצרתי מול 80 אלף צופים ואמרתי לו שאני לא אוהב את שפת הגוף שלו. כשהוא ראה שיש שיח אמיתי ומכבד, אז קודם כל השפה היתה שונה. נפגשנו שוב לפני חודש במשחק של גרמניה נגד בלארוס ושם היה שיח אחר לגמרי".
לא כל דבר צריך לראות או לשמוע
"זה לא מעניין מה שחקן אומר, כל עוד הוא רץ עם ידיים, אתה לא מקשיב לו. זה משהו שהוא לא מכבד. וכאשר יש משהו לא מכבד זה נראה החוצה. אנחנו כבר לא שופטים לעצמנו, המוצר הוא טלוויזיוני. השחקנים מאוד מפורסמים וילדים מחקים אותם. אם יש סיטואציה כזו בליגת העל, אני אומר להם: 'שחקני הנוער שלכם מסתכלים עליכם'".
עם זלאטן גם היה לך סיפור מצחיק
"הוא שיחק במנצ'סטר יונייטד לפני כמעט שלוש שנים, כשמוריניו אימן שם. שרקתי עבירה לזכות יונייטד ושחקן מהקבוצה של זלאטן התחיל את המשחק בלי שהכדור עמד. אז שרקתי. זלאטן עבר לידי ואמר לי באנגלית 'שופט, כרטיס צהוב'. אז שאלתי אותו: 'למי כרטיס צהוב?' הוא אמר לי 'כרטיס צהוב לך'. שאלתי אותו למה והוא אמר לי 'על זה שעצרת את המשחק'. עניתי לו 'אתה יודע מה, כרטיס צהוב לך ולי. על זה שאני עצרתי ועל זה שאתה לא הנחת כדור על הרצפה'. החלפנו חיוכים ופה זה נגמר".
לערן לוי היית מוציא כרטיס אדום עוד לפני שהוא פותח את הפה בכלל?
"זו סטיגמה. ערן לוי אחד האנשים שיותר מכבדים. אנשים אולי לא מכירים, אבל בסמול טוק שלא רואים, הוא מכבד במנהרה, בחדרי ההלבשה".
לעמוד שם בליגת האלופות עם המוזיקה הזו במגרשים הכי גדולים בעולם מה זה עושה לך?
"יש משפט שאומר שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני. מגיע ההמנון שכל החיים חלמת להיות חלק ממנו ואתה לא מתרגש ופתאום מתחיל ההמנון ואז זה פוגש אותך הריגוש הזה. מנסים להילחם בו ואז אתה מבין שאסור להילחם בו. תן לו להיכנס. תו לריגוש הזה להיות בפנים ואתה מבטיח לעצמך שברגע שמסתיים ההמנון אתה ישר חוזר לעצמך".
אוראל גרינפלד אחד מבין 28 השופטים הטובים בעולם. זה לא עושה לך כלום?
"לי חשוב להיות במקומות שאליהם אני מכוון. הגאווה האישית שלי זה להרגיש את החום והאהבה מסביב. שמח שאנחנו מייצגים את העם בכל מקום בעולם".
ועכשיו החלום הבא זה מונדיאל
"יש לי חלומות מאוד גדולים. תמיד פוגשים אותי שחקנים בליגה לאומית וליגת העל ושואלים אותי 'איך זה לשפוט כאן?'. אחרי שאתה מגיע מליגת האלופות, ליגה אירופית, משחקי נבחרות, אז התשובה שלי היא זהה כבר כמה שנים: בלי להצליח בישראל, אין אפשרות להצליח שם. לייצג את המדינה בטורניר גדול כמו שהנבחרת רוצה להגיע אליו זה חלום. מונדיאל זה חלום גדול".
אתה מרגיש פורץ דרך?
"זה אתם תגידו. אני באמת מרגיש באמצע הדרך. יש לי שנים לתת. צריך להיות בריא, צריך להיות בכושר, צריך להמשיך לעבוד קשה. מבחינתי אפשר להמשיך להגשים חלומות".
איך זה מרגיש להגשים את החלום הכי גדול שלך ושל המשפחה?
"היום אני לא מגשים חלום אישי שלי ושל המשפחה, אני כבר משהו שהוא הרבה יותר ציבורי. אני שמח לראות את החיבוק הישראלי אלי וזה כיף לראות שאוהדי הכדורגל, ולא רק הם, הם שמחים ורואים גאווה ישראלית".
אבל לא אוהבים אצלנו שופטים. אתה יודע מה אומרים על השופטים
"מה אומרים? אני עונה שאני אוראל גרינפלד ואמא שלי לא ז.... אני יכול להגיד לך שהיום יודעים להעריך. ככל שהמדיה והתקשורת הרבה יותר מסקרת כבר יותר מכירים, יותר רוצים לגעת ולראות מי הוא האדם מאחורי השופט. כשרואים את העבודה הקשה ורואים שאנחנו נמצאים במקומות שכולם נוסעים בחו"ל, אז יודעים להעריך אותנו".
היום בראייה לאחור אתה אוהב את ה-VAR?
"מעריץ את ה-VAR. מעריץ ולא רק אוהב. שופטי המסך זה החבר הכי טוב של המשחק. הוא אמור לשמור על כך שהקבוצה שמגיעה לה לנצח, תנצח. אם מגיע פנדל אז יהיה פנדל. מגיע אדום אז יהיה אדום".
אבל זה לא מונע את כל הטעויות
"עדיין יש טעויות. לעולם יהיו טעויות. כל עוד אדם אנוש מתחרה במכונות, לעולם יהיו טעויות ומה שיפה בזה, אנחנו לא לבד. אני לא מתנחם בזה, אבל אני יכול לומר לך שאנחנו די חדשים ב-VAR. אפילו לא שנה. ייקח זמן".
או שיש טעויות מכוונות כי אין אהבה גדולה בין השופטים
"אני לא אנסה לשכנע אותך. אני לא חושב שצריכה להיות אהבה. בכל מקום שיש תחרות יש את זה, אבל יש כבוד שאין כמותו".
מה התרומה של מנכ"ל האיגוד יריד טפר להישג שלך ושל הצוות הישראלי?
"אני לא יודע אם בלי יריב טפר, צוות ישראלי ברשותי היה בליגת האלופות ובכלל עולה לדרג העילית. יריב טפר מלווה שנים רבות ועושה כל מה שהוא יכול, בשעות שכולם ישנים, כדי לדאוג לנו וללוות. כל דבר שצריך וקורה במשחקים, הוא נמצא שם. הוא השגריר הכי טוב של איגוד השופטים מאז ומעולם ואני 22 שנים באיגוד השופטים".
