אבא דפק על דלת החדר של בנו וקרא לו להתעורר. "אמיר, קום", הוא אמר, אבל הילד לא ענה. "אמיר, אתה צריך להתעורר", הוא ניסה להעיר את הילד בעדינות, אבל הבן ממאן לשתף פעולה. "אבא, אני לא רוצה לקום", הוא השיב. האב לא וויתר והרים את קולו: "אתה חייב לקום. אתה חייב ללכת לבית ספר".
"לא רוצה", ענה הבן, "אני לא רוצה לקום ולא רוצה ללכת לבית ספר". האב שמע את הדברים ומתעצבן. "למה לא?", הוא שאל בקול תקיף, "מה קרה שאתה לא רוצה ללכת לבית ספר?". "אני אתן לך שלוש סיבות", השיב הבן, "זה משעמם אותי, כל הילדים מעצבנים אותי ואני שונא את בית הספר". האב שמע את בנו והתעצבן עוד יותר. "ואני אתן לך שלוש סיבות לכך שאתה חייב לעוף עכשיו לבית הספר", הוא נאם, "א' – זאת חובתך. ב' – אתה כבר חמור גדול, בן 45. ג' - בגלל שאתה המנהל!".
ביום רביעי צפיתי בראיון עם אמיר כבירי בערוץ הספורט ומיד נזכרתי בסיטואציה הזו. מעבר לאמירות המקוממות על חזרה אפשרית למועדון, נדמה שכבירי עדייין לא מבין את מצבו ומסרב להתעורר. גרוע מכך, הוא כלל לא מבין מה חובתו ומה תפקידו.
מאז נחשפו המספרים, אני מתקשה להבין איך האדומים הגיעו למצב הזה. איך כבירי לא בדק את החובות כראוי, איך הוא הוציא כספים בלי אבחנה, איך הוא דרדר את הקבוצה, עד שהגיש השבוע בקשה להקפאת הליכים. חודשים שברתי את הראש. אחרי הכל אין כאן שום הגיון. עד אותו ראיון. פתאום הכל התבהר: חברות וחברים, הבחור עדיין לא התבגר.
מר כבירי, אתה כבר לא ילד. לפחות לא על פי תעודת הזהות. אתה גם מזמן לא אוהד מן המניין, אלא בעלים. אתה אמור לנהל ולהנהיג מועדון שלם, מועדון עם מסורת, שחקנים, אוהדים, מחלקת נוער, תקשורת ותארים. מועדון שהיה תלוי בך ועכשיו תלוי באוויר. מועדון שעלול להתרסק בגלל שאתה מסרב להתעורר.
כן אני יודע, ההתעוררות לא תמיד נעימה. היא דורשת ממך לעשות בדק בית, לקחת אחריות, לתקן ולשנות. בעיקר את עצמך, ואת זה רובנו לא אוהבים לעשות. יחד עם זאת, תן לי לגלות לך סוד. איך אומרים הילדים? סוד כמוס לחמור ולסוס: פשוט אין לך ברירה. אם עוד יש סיכוי להציל משהו מהמועדון, אתה חייב להוציא את הראש מהשמיכה ולשנות גישה, אחרת הורדת תשע הנקודות תהיה החלק הכי נעים במה שמחכה לאדומים בחודשים הקרובים.
כבירי, אתה חייב להבין שהפועל ת"א היא לא צעצוע, שלהבדיל ממה שקורה על הדשא, זה לא משחק, אלא החיים האמיתיים. הפרנסה של העובדים, המקצוע של השחקנים והאוויר לנשימה של האוהדים. בהתנהלותך אתה שם את עתידם, ואת עתיד המועדון בסכנה. לא חיים רמון, לא אלי טביב וגם לא אלה שנעלמו עם ההבטחות. אתה, אתה האחראי הבלעדי.
מודה ומתוודה, אני לא אוהד הפועל תל אביב ואפילו לא קרוב לזה. ההפך, בימים אחרים הייתי נהנה לראות את המועדון האדום מתבוסס בדמו, אבל מאז ימי האבל הקשים בשנת 84', מיד אחרי הצמד של משה סיני בימק"א, גדלתי קצת, התבגרתי והבנתי שעם כל השנאה הספורטיבית לחבר'ה מוולפסון, בלי הפועל אין לקבוצה שלי זכות קיום.
כשלמדתי תסריטאות הנקודה הזו רק הלכה והתחדדה. "על מנת שהסרט יהיה מעניין", אמר לי המורה, צביקה קרצנר, "חייב לייצר ניגודיות. דמות הרשע תתעצם רק אם לידה יהיה מישהו טוב", אמר וצדק. אז בדיוק כמו שבלי טוב אין רע ובלי מר אין מתוק, אני מבין היום שבלי הפועל אין בית"ר או מכבי. כלומר יש, אבל זה ממש לא יהיה אותו הדבר.
בקיצור, מר כבירי, הגיע הזמן שתתבגר ותפסיק לדבר על חזרה עתידית למועדון, כבר הספיקה לנו פעם אחת, אחת יותר מדי. במקום זה תנסה להביא את הספינה לחוף מבטחים, תשחרר אותך מהקבוצה ואת הקבוצה ממך.
איך עושים את זה? קודם כל קמים מהמיטה ומתחילים לנהל את הפארסה הזו בצורה בוגרת. אחרי הכל, במקביל להליך המשפטי, הפועל שאתה כל כך אוהב צריכה לשרוד גם על המגרש הירוק. ניצחון מול סכנין מחר יעודד את השחקנים, יעניק שלוש נקודות חשובות וייתן תקווה לאוהדים שזה אפשרי. הפסד ואוהדי היריבות יצטרכו לחפש קבוצה חדשה אותה הם יוכלו להקניט.
