את העונה האחרונה של הקבוצה שלי מכבי נתניה אפשר לסכם מבחינה מקצועית ככישלון אחד גדול. כישלון של כל אחד ואחד שהיה קשור למועדון - ההנהלה, הצוות מקצועי ובעיקר אנחנו השחקנים. נתניה אמנם נמצאת כיום בליגת הלאומית, אבל לשמחתי הרבה המועדון מתנהל ומתנהג כמו בליגה הראשונה מכל הבחינות.
באופן אישי, הרגע הכי משמעותי שלי בעונה שעברה התרחש במשחק הליגה בו עליתי עם חולצה ועליה הכיתוב "עד מתי? אברה מנגיסטו" ו"כולם יוסף סלמסה ז"ל". המטרה שעמדה לנגד עיני היתה לזעוק את זעקת המשפחות ובאמצעות היותי ספורטאי, להציג דרך התקשורת את סיפורם, שקשור לכולנו, לתודעת הציבור הרחב. ההתאחדות לכדורגל ראתה בכך עבירה של "התנהגות בלתי הולמת" והחליטה להעמיד אותי לדין. בוועדת המשמעת נקנסתי בסכום של 750 שקלים, כאשר מהעבירה עצמה זוכיתי על ידי בית הדין.
בעיניי, ההחלטות להעמיד אותי בפני ועדת משמעת ולקנוס אותי היו מיותרות לחלוטין, למרות התקנון היבש. יש לפעמים יוצא מן מהכלל, בטח כשנזכרים במקרה העבר, בו שחקני ליגת העל - וגם אני - עלינו עם חולצת תמיכת בגלעד שליט. את הקנס תרמתי לעמותה לבחירתה. ההתאחדות הוסיפה 500 שקלים משלה, אבל את ההזדמנות שלה להציג את עצמה באור חיובי בעיני הציבור, היא החמיצה.
שמישהו כבר ירים את החולצה
שחקנים מהטופ העולמי - בליגות הכדורגל הבכירות, ב-NFL, ב-NBA, בליגת הבייסבול, בסבב טניס וביתר ענפי הספורט הפופולאריים - לא מהססים לגלות מעורבות ולהביע תמיכה, ואומרים את דעתם בכל נושא וללא חשש מביקורת על "כניסה לפוליטיקה". אם זה קורה אצל הטובים ביותר, אלה שאנחנו שואפים להיות כמותם, אז ודאי שמעורבות חברתית חייבת להיות מורגשת גם בליגה ה-6 בטיבה באירופה.
בליגות הטובות בעולם הבעת הדעה ולא מדובר רק ביוזמה של שחקנים, אלא בעידודן של הליגות עצמן. כך עושה הקומישינר של ה-NFL, כך דוחף גם הקומישינר של ה-NBA, וכך צריך לקרות גם אצלנו. עידוד, לא העמדה לדין. ההתאחדות לכדורגל בישראל ויתר מנהלות הספורט בארץ חייבות לעודד את הנושא החברתי והמעורבות בקהילה, גם אם הדברים שיושמעו לא תמיד יהיו נעימים לאוזן.
החברה, ובעיקר הילדים שבה, מסתכלים עלינו הספורטאים בהערצה גדולה, ולכן יש משמעות גדולה לדברים שנעשה ולמילים שנוציא מהפה. אנחנו השחקנים חייבים להבין את המשמעות של ביקור, שיחה או תמונה עבור ילד. מה שנראה בעינינו פעוט, בעיניהם מדובר בעולם ומלואו. מבחינתי, הדברים האלה לא פחות חשובים מהמשחק עצמו. ההתאחדות והקבוצות חייבות לתת לדבר משקל רב.
הספורט כמראה של החברה כולה
הגזענות במדינה מתחילה מלמעלה, ולצערי הרב אפשר למצוא אותה, בכל מקום ובכל כיוון שלא תסתכלו. היא בכנסת, בבתי החולים, במערכת החינוך, במערכת המשפט, במשטרת ישראל והיד עוד נטויה. ואם אתם קוראים את השורות הללו וחושבים שמדובר בגיבוב של שטויות, כדאי שתסתכלו קצת מעבר למעגל הקרוב אליכם, ומהר מאוד תפוצצו את הבועה הוורודה שבה אתם חיים.
לראיה, ואני מתנצל מראש על ההכללה, מקרי אברה מנגיסטו ויוסף סלמסה ז"ל לא מעניינים אף אחד מלבד בני העדה האתיופית. אברה מנגיסטו הוא מבחינתי מבחן לסולידריות חברתית, לחמלה אנושית ומעורבות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו. יש בחברה גם אנשים שאינם בריאים בנפשם, כמו מנגיסטו, והמבחן שלנו כאן הוא קבלת השונה, גם זה שאיבד כל תפיסת מציאות.
המבחן הוא גורלי והוא יקבע את תדמיתה של החברה כולה בימים אלה של חשבון נפש. המבחן הוא לכל אותם יפי הנפש שמעדיפים לכתוב מאשר לעשות. הסיפור של אברה החל לפני שנתיים ולציבור הרחב הוא התגלה רק לפני כשנה. ואברה? הוא עדיין שם, בעזה. התעלמות הממשלה מהמשפחה, מאברה וממצבו הנפשי גובלים בזלזול משווע, מדינת ישראל צריכה וחייבת להחזיר גם את אברה הביתה. וכשהמדינה שותקת, גם אנחנו צריכים לזעוק במקום להתחבא מאחורי הכדור.
אנחנו נמצאים ערב יום הכיפורים, אז בואו נעשה כולנו חשבון נפש אמיתי. אני אישית רוצה לבקש ממשפחת מנגיסטו סליחה, סליחה שמעטים האנשים שמתעניינים באברה, סליחה שמעטים מגיעים ולוקחים חלק פעיל במאבק להשבתו, סליחה שמדינת ישראל לא רואה ולא עושה מספיק בשבילו, סליחה אישית ממני שאינני יכול לעשות יותר. גמר חתימה טובה וצום מועיל.
