1. הכיסאות. זה היה סוף שבוע מטלטל במיוחד להיות בו ישראלי. בין הבשורות המשמחות (ואין טעם להסתיר את זה), לבין החשש מתגובה שאולי תבוא - כך היטלטלנו כולנו. ובתוך זה, היה גם מחזור בליגת העל. מחזור שהתקיים בצל הוראת פיקוד העורף על איסור התקהלות - וכך, שני המשחקים שהיו אמורים להיות עמוסי קהל, נגמרו בכך שהתקיימו ללא קהל.
לי יש רקורד שתמך, בעבר, במקרים שבהם לא היתה ברירה. כך, למשל, בתקופת הקורונה שבה הברירה האמיתית היתה לקיים את הכדורגל בלי קהל - או לא לשחק בכלל, חשבתי שהדבר הנכון הוא לשחק. גם אחרי פרק זמן מה בצל ה-7 באוקטובר, חשבתי שצריך לנשוך שפתיים ולחזור - מכל מיני סיבות. הפעם, לדעתי, המציאות היא אחרת.
ההחלטה של מנהלת הליגה באמצע השבוע להזיז את המשחקים מאיזור הצפון - היתה מובנת. ההתעקשות להמשיך ולקיים אותם, באיזור המרכז, ללא קהל - בעיניי מובנת הרבה פחות. כאן, היתה ברירה - אפשר היה לדחות את המשחקים למועד שבו (אינשאללה) יהיה קצת יותר בטוח. זה לא שלמכבי בני ריינה, בית"ר ירושלים, מכבי חיפה או קריית שמונה יש איזה משחק באירופה בקרוב. מצב החירום שנקלענו אליו, בטובתנו או שלא, חייב - לדעתי - הבנה של הסיטואציה.
ובעיקר, הוא חייב את השימוש באופציית המשחקים ללא קהל כמוצא אחרון ממש. כמשהו שעושים אחרי שכלו כל הקיצים, ונבדקו כל האפשרויות, ובאמת אין תאריך אחר. לדעתי, היה כאן משהו מאותו עיקרון יסודי שטבע יו"ר המנהלת - "לשחק בכל מחיר", גם במחיר של כיסאות ריקים. ולדעתי, זו פשוט לא הדרך.
או שאפשר לקיים משחקי כדורגל עם קהל - או שאי אפשר. מה שמסוכן ל-10 אלף אוהדים, מסוכן גם ל-22 השחקנים שעל הדשא - למה הם צריכים להיות על המגרש ולחשוש מאזעקה שתבוא או לא? במצב שבו מדינת ישראל היתה, שבו רבים מרצון בחרו להישאר בבית, אפשר היה לכבות את הכדורגל ל-24 שעות. לא היה נגרם נזק חמור מדי, והיינו יכולים לראות משחקי כדורגל אמיתיים.
כי צריך להודות על האמת - משחקי כדורגל ללא קהל הם זוועה. הם ההפך הגמור מהחיות ומהאנרגיות של המשחק, כשהוא במיטבו. המשחק בין ריינה לבית"ר ירושלים היה צריך להיות משחק סוער, יצרי, בין שתי קבוצות טובות שנאבקות על פלייאוף עליון - והרגיש כמו משחק אימון במחנה אימונים במירלו, הולנד. הצעקות של המאמנים, ההדהוד בחלל הריק של בלומפילד - ככה לא משחקים כדורגל. יכול להיות שלפעמים זה רע הכרחי. אבל נדמה לי שאפשר להתחיל להודות שזה פשוט רע.
ריינה היא כמעט האנטיתזה המושלמת לבית"ר. אם בית"ר בנויה על התלהבות, על סיפוק מיידי, על אותו "נוווווו" שדובר עליו רבות - הלהט הזה לראות את הגול קורם עור וגידים; ריינה היא קבוצה תהליכית. קבוצה שבנויה על סבלנות, על אורך רוח, על משחק הגנתי עיקש, סיזיפי, שהסמל המובהק שלה הוא לא קייס גאנם ואפילו לא אוסמן - אלא נמניה ליוביסלבייביץ`, הבלם הסרבי הקשוח והמעצבן, שלא ברור מה לוקח יותר זמן: לנסות לבטא את השם שלו, או לקחת לו כדור.
כשהיא במיטבה, ריינה מוציאה לך את החשק לכדורגל. זה גם מה שהיא עשתה במחצית הראשונה, די בהצלחה - יותר משהיא שיתקה את ההתקפה הבית"רית, היא שיתקה את המוג`ו שלה. ככל שהיא הצליחה למשוך את הזמן, ללחוץ את ההגנה הבית"רית גבוה, לעשות בחוכמה את העבירות (ואין בכך שום טענה, חלילה) - היא שאבה עוד ועוד מהדלק של בית"ר. לפרקים מסוימים, במחצית הראשונה פשוט לא ראית מאיפה בית"ר תבקיע.
אבל אז, הגיע ברק יצחקי - והוכיח שעם קצת התנהלות נכונה, אפשר לפצח את "הבונקר החכם" שריינה מציבה. השינוי הטקטי שהוא עשה, תפס את שרון מימר לא מוכן - והכריע את המשחק כבר בדקות הראשונות. ברגע שבית"ר הצליחה להשתחרר, ועל אחת כמה וכמה לשים את הגול הראשון מרגליו של מיירון ג`ורג` - האיכות והיצריות של בית"ר חזרו, ואת זה כבר היה קשה לנצח.
אל תטעו בה, בריינה - לא באצטדיון קטן המימדים, ולא בכסף שאין, ולא ביישוב הקטן. ריינה היום היא הקבוצה שהכי קשה לשחק נגדה בישראל. מכבי חיפה או מכבי תל אביב איכותיות פי כמה, אבל הן משחקות כדי ליזום, כדי לנצח - הן משחקות התקפה. במקרה של ריינה (להבדיל אלף אלפי הבדלות), זו יותר מלחמת התשה. המטרה היא לגרום לך להתייאש, ואז לתת את הגול שאי אפשר לחזור ממנו.
ולכן, הניצחון של בית"ר אמש הוא כל כך חשוב. כי הוא הצליח גם לנצח יריבה ישירה למאבק על הפלייאוף העליון, גם להציג כדורגל יפה וכיפי, גם יחסית לשמור על כוחות לקראת מאבק האיתנים ביום שלישי מול מכבי חיפה - ומעל הכל, לשבור לא פחות ממחסום פסיכולוגי עבור הקבוצה של יצחקי. אחרי אתמול, בית"ר יודעת - כמו שיצחקי בעצמו אמר, אחרי מכבי נתניה - שיש בה משהו מיוחד.
3. הפועל י-ם. כי אפשר להגיד לה מזל טוב - סוף סוף ניצחון ראשון העונה, ובאיזו דרך. מאז שעלתה לליגת העל, הפועל ירושלים עשתה דרך מרשימה - היא הצליחה לעמוד מול יריבות חזקות, לפעמים אפילו לנצח, אבל בדרך עיקשת. אתמול, קרה משהו נדיר בהפועל ירושלים - והיא נתנה קונצרט.
כי יש קבוצות בליגת העל שהיו מוותרות אחרי הפתיחה הזאת. יש קבוצות שבהן תבוסה כמו שהפועל ירושלים חטפה בסמי עופר מול הפועל חיפה - היו הוראה לתחילת הדיבורים על הראש של המאמן. ויש את הפועל ירושלים, שממשיכה כבר שנה שישית עם זיו אריה, ושנה מיליון (אל תתפסו אותי במספר) עם שי אהרון המנהל המקצועי, ומתעקשת לדבר תהליך. ו-וואלה? לפחות אתמול בטדי, התוצאות של התהליך נראו אחלה.
המנצח: דור מיכה - גם דור מיכה לא פתח את העונה הזאת הכי טוב שאפשר, וגם הוא היווה הוכחה יפה מאוד שאמון לאורך זמן - מביא תוצאות. מיכה המשיך אתמול את היכולת מחצי העונה שעברה תחת ברק יצחקי, בישל פעמיים והציג שוב את יכולת המסירה הנפלאה שלו. בדרך, הוא גם הוכיח משהו לנו - שלפעמים אוהבים להספיד שחקנים טרם זמן. מיכה חזר לעצמו, מצא לעצמו קבוצה שנותנת לו בית, ומשחק פנטסטי.
המפסיד: דן רומן - עם כל הנסיבות המקלות שיש, ויש ברוך השם לא מעט, מכבי פ"ת באמת נראית חלשה מדי אחרי חמישה מחזורים. וגם אם למישהו היתה אשליה שברגע אחד ינחתו שלושה-ארבעה שחקני רכש, והכל ישתנה - הוא התבדה. כי אי אפשר להתחיל את הבנייה באמצע הליגה, ולצפות שזה יידבק מיד. מכבי פ"ת התחילה את העונה הזאת באיחור, והיא משלמת עליה כעת בנקודות. עכשיו נשאלת השאלה האם - ועד כמה - היא תוכל לעשות את מה שלוזון בדרך כלל עושה: לתקן בינואר, ולשרוד בליגת העל.
המספר החזק: 50 - הצמד של דין דוד אתמול נגד קרית שמונה הביא אותו לשער ה-50 שלו בליגה הבכירה. ומעבר לחגיגת היובל המוצדקת, זה גם שם אותו במסלול לא רע לקראת הכניסה אל הנצח - אל דירוג עשרת הכובשים הגדולים של מכבי חיפה בכל הזמנים. הוא רחוק עשרה שערים ממי שנמצא במקום התשיעי, ישעיהו הלד. אחר כך נמצאים (בסדר עולה) אלון מזרחי, אברהם מנצ`ל, ניקיטה רוקאביצה ויוסי בניון - שנמצא במקום החמישי בכל הזמנים, עם 66. בסך הכל 16 שערים, כמות שדין דוד הבקיע יותר ממנה בעונה שעברה. אם הקצב הזה יימשך, יכול להיות שדוד יקנה לעצמו מקום בהיכל התהילה של הירוקים.
השם החם: ינאי דיסטלפלד - כי הילד שהגיע ממכבי חיפה נשלח לדשא בדקה ה-24 במקום מתן חוזז שנפצע (החלמה מהירה), אבל הוכיח בדיוק מה זה אומר "לקנות את עולמך". דיסטלפלד היה מעורב בשלושה מארבעת השערים (שניים מהם באופן ישיר, עם בישולים - וגם בשער הראשון הוא מסר את מסירת המפתח שהובילה לשער), ובאופן כללי הציג משחק נהדר. אולי כמו הקבוצה שלו, גם הוא קיבל במשחק הזה מפתח לשינוי גדול בעונה.
אל תשכחו את: הירש גולדברג-פולין ז"ל - כי בתוך כל הבלגן של הסופ"ש, חשבתי עליו. חשבתי עליו, נמצא למעלה, רואה את הקבוצה שלו רוקדת על הדשא - ומחייך את החיוך הגדול שלו. לא הכרתי את הירש בשום צורה, אבל התמונה שלו לא יצאה לי מהראש כשראיתי את האדומים מעיר הבירה נותנים עוד גול ועוד גול. זה לא מנחם בשום צורה, זה בטח לא מקהה את הכאב - אבל אולי משהו מהקונצרט הזה של הירושלמים נתן לו סיבה לחייך, אי שם למעלה.
