ואם נסתכל פנימה לתוך הבועה של עולם הספורט, כך גם נמכרה מדינת ישראל לשחקנים הזרים שמגיעים לכאן: היתרון הגדול ושמו תל אביב - עיר שהיא מצד אחד מערבית עד הסוף, ומצד שני נהנית מאקלים ים תיכוני ומחוף ים, הצליח לשבור לא מעט מחיצות ולהביא לכאן שמות ברמה אירופית יחסית גבוהה (כמובן, גם בעזרת הכסף).
וה"סבבים"? הם בעיה שאפשר להתמודד איתה. מבצעים של שבוע-שבועיים, ירי על תל אביב שנבלם על ידי כיפת ברזל, קצת בהלה - אבל בדרך כלל זה נגמר מהר. לא נעים, אבל גם לא מאוד נורא. אלא שלמרבה הכאב, כל זה השתנה מהותית ב-7 באוקטובר.
ול-7 באוקטובר יש, כמובן, קורבנות אמיתיים. לא חסרים אנשים שנפגעו ישירות מהשבת השחורה ומכל מה שקרה אחריה. אבל בצד כל אלה, נפגעה גם היכולת של עולם הספורט להחזיק את השחקנים הזרים. התמונות הקשות שעוברות לחו"ל משפיעות על המשפחות, וגם הזרים עצמם - לא פעם חוששים להישאר.
דוגמאות לא חסר - מפליסיו מילסון, שעושה הכל כדי לעזוב את מכבי תל אביב; אנדרה פוקו, שעזב בפתאומיות את הפועל באר שבע (ובינתיים חזר); רובי קין שלא המשיך עוד עונה כמאמן מכבי ת"א בכדורגל; וכמובן בכדורסל, עם מכבי תל אביב שאיבדה את כל ארבעת הזרים המובילים שלה בשנתיים האחרונות - לורנזו בראון, ווייד בולדווין, בונזי קולסון וג`וש ניבו.
שתי הקבוצות הגדולות והעשירות של הכדורגל הישראלי נמצאות בהאטה ברורה, וכך גם כל שוק ההעברות בישראל. אנחנו אמנם רק בתחילת יולי, אבל קשה להתעלם מהמגמה: מי שהולך, הולך מהר - וקשה להביא שחקנים חדשים.
"שחקנים פשוט לא רוצים לבוא", אומר לערוץ הספורט הסוכן שלומי בן עזרא. "ישראל זו אופציה אחרונה מבחינתם. זה די דומה למצב שהיה באוקראינה, שאף אחד לא רצה ללכת לשם. אולי אם תהיה קצת רגיעה, וידווחו על הסכם שלום, השוק ייפתח שוב".
בועז גורן, סוכן שחקנים ותיק, הוסיף: "גם לפני המלחמה, השאלה הראשונה שהיינו שואלים היא האם השחקן מוכן לבוא לישראל. עכשיו שואלים בצורה יותר ברורה. גם אחרי שהשחקן או הסוכן אומרים שכן, יש אנשים בסביבת השחקן שמתנגדים בסופו של דבר, כשהדברים נהיים רציניים יותר".
אז אם זו נקודת המוצא, וכשעדיין אין פיתרון כלשהו למצב - מה עושים? אין ספק שערכם של הישראלים יעלה בצורה משמעותית, ואם יגיעו לכאן זרים - הם בדרך כאלה שמכירים את ישראל מקרוב. או שחקנים שכבר נמצאים בישראל, או כאלה שהיו כאן בעבר ועשויים לחזור.
"להשאיר הרבה יותר קל ולהביא הרבה יותר קשה", מוסיף שלומי בן עזרא. "הזרים האיכותיים ביותר, שמן הסתם עשו עונות טובות גם בכדורגל, וגם בכדורסל, `ינצלו` את המלחמה וינסו לעזוב לקבוצות גדולות יותר. זרים שכבר שנתיים-שלוש פה ולא מהמובילים ינסו להישאר".
"מי שלא מוצא קבוצה מעבר לים, יישאר פה - כמו פלאמן גלאבוב (מכבי פ"ת), שזו הקבוצה השלישית שלו בארץ , אונדז`יי באצ`ו (שחתם בעירוני טבריה) וכו`. להביא שחקנים חדשים זה די קשה, גם לגדולות וגם לקבוצות הבינוניות. המטרה היא להשאיר את הזרים שנמצאים, שמכירים את ישראל ולא חוששים, אבל זה כמובן משאיר את הפחות איכותיים".
גורן, מנגד, מצא פיתרון יצירתי: "הפתרון שאני אישית מצאתי זה להציע סיור התרשמות בלי מחויבות. למי שמוכן (עדיף להגיע עם האשה או האמא), זה יכול להיות משמעותי. למי שלא מוכן להגיע צריך להגיד לו לדבר בכנות עם שחקנים שכבר נמצאים כאן, כדי לתת לו תמונה אובייקטיבית ומלאה. אין לי רצון להביא לפה שחקן שבא בעיניים סגורות לאירוע שהוא לא קל. אני בטוח שמתישהו יבואו שחקנים, הם רק יהיו בפרופילים שונים ממה שהיו באים בדרך כלל".
אחד המקרים שאפשר לציין בנושא הזה הוא של הלדר לופז. שחקן זר, ששיחק שנתיים בארץ, באזור שקרוב לקו העימות, עם משפחה, ובכל זאת החליט להישאר עונה נוספת. למרות המצב, לא היה מדובר במשהו יוצא דופן אם שואלים את הפועל ב"ש. "הוא פשוט ישראלי. טעות להתייחס אליו כזר. זה הדבר הכי טבעי שהוא יישאר וככה הוא גם רואה את זה", אמרו במועדון. והוסיפו: "הוא מחובר לעיר ולאנשים, ממש אוהב את המקום ולכן, למרות המצב, לא היתה איתו שום בעיה".
ואם להשתמש באנלוגיית הכדורסל - הרי שמי שכן הצליח לבנות קבוצה ברמה גבוהה, עופר ינאי בהפועל תל אביב, השתמש בהיכרות המוקדמת כמפתח: ארבעה מתוך שמונת השחקנים שהחתים היו ישראלים, עוד שני זרים ששיחקו כאן בעבר (מרקוס פוסטר וג`ו רגלנד), ורק שניים - בן בנטיל וג`ונתן מוטלי - הגיעו לארץ ללא היכרות מוקדמת. שם, כמובן, הכסף הגדול של ינאי שיחק תפקיד. זה, כנראה, יהיה המודל של רוב הזרים שיגיעו לישראל גם בהמשך.
אבל לגבי רוב הקבוצות, רוב הזמן, זו המציאות העצובה: עולם הספורט, כמו כל מדינת ישראל, נמצא בעיצומה של אי ודאות. התמשכות המלחמה בעזה (כבר יותר מתשעה חודשים), העובדה שהמשחקים הבינלאומיים לא מתקיימים בישראל, האפשרות של חזית נוספת בצפון שעדיין על הפרק - מטילים צל גדול על האפשרות לבנות סגלים איכותיים ותחרותיים.
אם הספורט הישראלי התרגל להיות הבועה המושלמת, הרי שהמלחמה הנוכחית והמצב המחמיר והולך - סודק את הבועה שוב ושוב. וגם פרנסי הקבוצות, כמו כולנו, יושבים על הגדר - ומחכים לבשורות טובות.
