בעשרה שחקנים, עם הגב לקיר ושנייה לפני הגונג, ברדה השליך לזירה שני חלוצים במקום שני בלמים שיעיפו כדורים. חיפש מהלומה מוחצת שתפיל את בכר לקרשים וספג בעצמו נוק אאוט עם הבאזר.
מהרגע שרמזי ספורי בעט וולה בדלי, זה הרגיש כמו קסיוס קליי נגד חלפון. עלי מוחמד בתפקיד מוחמד עלי רקד על הדשא, אצילי זמזם כמו דבורה, ופיירו סידר את העקיצה. משחק שלם הבנאדם ישן בעמידה, משווע לכרית שיוכל להניח עליה את הראש. מנותק מהעולם, תעירו אותו כשהכל ייגמר.
מספרי 9 קלאסיים כמו הענק הירוק מתקשים בדרך כלל בסטטיסטיקה: הם מאבדים כדורים, לוקים במסירות, רצים מעט והולכים הרבה, בעיקר לאיבוד. משימות טקטיות לא מעניינות אותם. הם נלכדים על ימין ועל שמאל בנבדל ואין להם חשק לרדת להגנה. אבל מספיקה להם שנייה אחת של ריכוז כדי לייצר את המגע עם הרשת, בדיוק כפי שעשה אמש הענק מהאיטי, וכפי שעשו לפניו במדים הירוקים מוני אדלר, רפי כהן ורוברטו קולאוטי. כובשים מחוננים שהשיגו מקסימום תוצרת במינימום השקעה.
סביב פיירו פועל מנגנון יעיל: חזיזה, שרי, אצילי ומוחמד מזיעים כמו פועלי נמל אמיתיים. באים לעבוד, מזיזים עניינים. בזכותם יש ליגת אלופות ומפליגים לעבר מחוזות הדמיון.
ועדיין, אם להיות פייר - פיירו לא עשה צדק, כי באר שבע הייתה ראויה ליותר מאשר שק של סנטימנטים בערב הטעון הזה. שרקו נגדה לפנדל גבולי, הרחיקו לה (בצדק) שחקן דומיננטי, ובמקרים מסוימים היה נדמה לנו שהשריקות מתאכזרות אליה. מעניין מה היה אומר השופט האנגלי יו דאלאס, ששימש כיועץ לאיגוד השופטים, על דחיפתו של פריד בידי נטע לביא. קצת תמוהה הסלחנות כלפיו. מה אתם אומרים, כולם שווים בפני החוק, חוץ מאלה ששווים יותר?
היה שווה לחכות לפתיחת המשחק עד שג׳ון אוגו התמקם ביציע הכבוד. משוגע עם לב ענק, כמו הגרזן הניגרי, חסר כיום לבאר שבע שקמה על הברקות אישיות ונופלת על חרבה. הפנדל של אלחמיד והגליץ׳ הפרוע של ספורי הם הסיפור העגום של מחזיקת הגביע בעוד ערב אבוד מבחינתה.
