כשיותר מדי מקרים מצטברים יחד, הרי שהם מפסיקים להיות מקרה - ומתחילים להיות דפוס. כך גם עם המנהג הישן שלי - להגיע הרבה לפני כולם למשחקי כדורגל. גם פעם, עוד בעודי חייל שמפלס את דרכו מהקריה בת"א למשחקים בטדי, הייתי מגיע יותר מדי מוקדם. תופס פינה ומחכה. רואה את כיסאות הפלסטיק הולכים ומתמלאים, את השוערים עולים ראשונים לחימום, את עליית הקבוצה כולה, את הפינג פונג בין האוהדים הולך ומתפתח.
וכך היה גם אתמול. באתי לפני, כמו שקרא לזה ג'ימבו ג'יי (מסיבות טכניות לגמרי). וכך, ראיתי לאט לאט מפלצת גדלה לנגד עיניי. לאט לאט היציע המזרחי צמח לימיו המפוארים ביותר, היציע המערבי התמלא באנשים עם גופיות אדומות, הדגלים התחילו לעוף באוויר. כדורגל. עם קהל. לא משנה כמה פעמים אני אחווה אותו, זה עדיין לא ייראה לי מובן מאליו. בטח לא אחרי השנה האחרונה.
כבר הספקנו לשכוח, אבל זה היה גם משחק הבית הראשון של הפועל ירושלים החדשה בליגת העל. וככזה - הוא לווה בכמה חידושים, בעיקר מוזיקליים. פלייליסט ארוך ומגוון ליווה את היציעים ממש עד שריקת הפתיחה (מדובר בשעתיים, מיינד יו), שכלל - באופן מפתיע ועם זאת טבעי לגמרי - את כל השירים הכי אשכנזיים שאתם יכולים לדמיין. היינו רחוקים טראק לבן אחד מזה שהשחקנים יעלו עם "החול יזכור" של חוה אלברשטיין. בכל זאת, הפועל ירושלים מלחמה.
והקהל האדום, שחיכה רבות לדרבי הזה, אכן הגיע מפוקס למדי. הוא אפילו הפתיע את הקהל הבית"רי עם הסתערות מוקדמת הרבה לפני שריקת הפתיחה, כולל תפאורה מרהיבה. חבל שעל הדשא זה נראה קצת אחרת מבחינתה, אבל זה כבר לפרקים אחרים.
לפני המשחק
במונחי הקולנוע (בעיקר הוליווד, בעיקר השנים האחרונות), הדרבי הירושלמי מודל 2021 עבר מה שמכונה "רימייק". ראינו סיפור עלילה ישן ומוכר היטב - הפועל ירושלים נגד בית"ר ירושלים, אדום מול צהוב, שמאל מול ימין (אם בא לכם ממש להיות "טקסט פוליטי", כפי שהתנגן ברמקולי הכריזה בטדי) - אבל כזה ששוכלל היטב. הסרט הקלאסי והאהוב מגרסת הפילם (או הלייזר דיסק, אם להשתמש בז'רגון של שנת 2000, בה שוחק לאחרונה המשחק הזה בליגה) - עבר לגרסת HD עם סאונד חדיש ואפילו גרסת תלת מימד. דמויות ישנות כמו משה דדש ואברהם לוי, או ויקטור יונה ויוסי סאסי, התחלפו באמביציות ובספינים של משה חוגג מצד אחד, ובפרויקט השאפתני של קטמון/הפועל ירושלים מהצד השני. אם לצטט את עלי מוהר ז"ל ויוני רכטר (יבדל"א), זה היה - מסוער יותר, מהיר יותר, יפה יותר. אחר.
ומעל הכל, מבעד ליציע - כמו בסרט עם משקפי תלת מימד - בלט הרעב של הקהל. אלה לא רק היציעים שהתמלאו כמעט בשלמותם, אלא גם האוהדים שמילאו אותם באו עם גרונות ניחרים, עם זעם בעיניים, להוטים לטרף כמו שני אריות בסרט של "נשיונל ג'יאוגרפיק". את האש יכולת לראות בעיניים של האוהדים (גם אם ישבת רחוק מאוד מהם) כבר הרבה לפני שריקת הפתיחה. האוהדים של הפועל ביציע המערבי התחתון, המלא כמעט כולו, מגיעים במאסות אדירות - ומנגד אוהדי בית"ר, שהגיעו בכמויות שלא זכורות לא רק מאז הקורונה - אלא אפילו בהרבה משחקים לפניה. משהו במשחק הזה הצית אש ישנה אצל שתי מחנות האוהדים.
למה זה קרה? כאן יש כבר נוסחה מתמטית פשוטה - קחו יריבות רדומה של 21 שנה (כשהרגשות ההדדיים לא מפסיקים לתסוס, אבל על אש קטנה), תוסיפו לזה כמעט שנה מצטברת של היעדרות מהמגרשים בגלל הקורונה, פזרו על זה את ההודעה הדרמטית על מינוי הנאמן ביום חמישי - שדחפה לא מעט קהל צהוב-שחור לבוא (אם כי סוף סוף אפשר להרים ראש, ואם כדי לנסות להציל את המועדון מרוע הגזירה), ואפילו את הניצחון בגביע הטוטו (שעוד נגיע לכמה הוא היה מייצג) של האדומים, וקבלו את הקוקטייל המשכר שקיבלנו לאורך תשעים דקות שלמות.
כן, הקלישאה החבוטה נכונה: שני המועדונים היו צריכים את הדרבי הזה. הפועל כדי לייצר מורשת חדשה, בית"ר כדי לנסות ולגעת במורשת הישנה. אם אצל האדומים הרצון והציפיה סוף סוף לפגוש את בית"ר ברורה, הרי שאצל בית"ר היא קצת יותר מורכבת: כן, הם הרי היו בליגת העל וחוו "מפגשים גדולים", אבל כבר הרבה שנים שהקהל הבית"רי לא נתקל במשחק שמספק אתגר אמיתי. משהו שהם *חייבים* לנצח בו. מאז עידן גאידמק, שנגמר (מעשית) לפני 12 שנה - לא היתה סיבה אמיתית למלא את היציעים. היום, מכל הבחינות, היתה. וכך הקהל - ואיתו גם הקבוצה על הדשא - התפוצץ ב-0:3 שראינו אתמול.
המשחק
אומרים ש"אדם קונה את עולמו בשעה אחת"? אז באותה המידה אפשר להגיד שיש משחקים שמוכרעים במהלך אחד. איבוד הכדור של רוסלן ברסקי בדקה השנייה, שהוביל למבצע האישי של ניב זריהן - אמנם נגמר בהחמצה של מספר 18, אבל סימן כיוון למשחק כולו. מאותו הרגע, על גלים גלים של תמיכה מהקהל האורח, בית"ר הגיעה לעוד מצב ועוד מצב - והפועל פשוט לא יכולה היתה לעמוד בפרץ. לא במחצית הראשונה (שהיתה יכולה להיגמר בהרבה יותר מ-0:1), וגם לא בשנייה. בית"ר פשוט פתחה פער גדול מדי, שאחריו היה לאדומים מעיר הבירה קשה מאוד לרדוף.
אבל בעיקר, הנוק אאוט המהדהד שהחטיפה בית"ר להפועל מלמד משהו גם על גביע הטוטו כמדגם מייצג. לכאורה, מדובר במשחקים רשמיים, כאלה שנספרים בטבלה ובסוף אפילו מחלקים גביע - אבל האמת היא שגביע הטוטו, כמו תמיד, הוא משקר. היכולת ה(באמת) חלשה של בית"ר במפעל סיפקה לה הערכת חסר, והניצחון וחצי שהפועל השיגה בטוטו העניק לה הערכת יתר. בשני המקרים, אלה היו משחקי הכנה יפים, אבל רק משחקי הכנה.
הדברים אמורים בטח במקרה של בית"ר, שעלתה למשחקים הללו בלי חצי קבוצה (11 שחקנים פצועים או מורחקים או מבודדים). זוכרים את אדווין ג'אסי? כל מה שהשתנה בין ג'אסי של הטוטו לג'אסי של אתמול - הוא חלוץ. ברוב המשחקים ארווין קומאן נאלץ לפתוח עם ניב זריהן, שהוא ממש לא חלוץ. כשהגיע בואצ'י לעמדה הזו, ראינו מה ג'אסי מסוגל לתת - כשיש לו למי למסור את הכדורים.
והפועל? היא גם, אולי, קצת הסתנוורה מאותו 6 מ-6 בפתיחת העונה. יש לה כמה שחקנים טובים (כולל כאלה שלא שיחקו אתמול בטדי), אבל עדיין - רובו של הסגל צעיר מאוד, לא התנסה במשחקים גדולים מהסוג הזה, ומורכב משחקני ליגה לאומית. רוסלן ברסקי (שהתחיל את המשחק רע מאוד עם אותו איבוד כדור) וגיא חדידה הם שני שחקני ליגה בכירה בכלל לא רעים, אבל גם להם יהיה קשה מאוד להחזיק את העגלה לבדם. הדרך של האדומים להישארות בליגה (שאני עדיין מאמין שתסתיים בהצלחה) תצטרך לעבור דרך מכשולים גדולים וקשים, וזה מתחיל בשבוע הבא - מול הפועל חדרה. משחק שהוא הרבה יותר "ברמה שלה", מאשר הדרבי.
המסקנות
1. משה חוגג צדק. תירגעו, לא באתי לספק נאום הגנה על הבעלים, רק לציין נקודה אחת שבה הוא פגע בול - והיא הקשר בין בית"ר ירושלים לקהל האוהדים שלה. עם כל הכבוד ליכולות של ארווין קומאן, אדווין ג'אסי או ריצ'מונד בואצ'י - החתיכה החסרה האמיתית של בית"ר, כך הוכח שוב, היתה קהל האוהדים. אותו הר געש צהוב פעיל שמצליח לדחוף את הקבוצה ולתת לה את הגלים שמסייעים לה לתקוף גלים גלים. היסטורית - בכל פעם שהקהל נעלם, גם בית"ר נעלמה. מפרשת הצ'צ'נים ועד הקורונה, בה ניתן היה לראות צניחה דרסטית של (כמעט) אותה קבוצה - מיכולת נאה ביותר לפני הנגיף (ועם האוהדים), עד יכולת משמימה בפלייאוף העליון בלעדיהם, כמו גם ברוב העונה שעברה.
קלישאה חבוטה נוספת היא ש"הקהל הוא ה-DNA של בית"ר". אבל בין כל הקלישאות השגויות, יש גם קלישאות נכונות. בכל מצב, בית"ר זקוקה לצבא שלה ביציע. וכאן, מגיעה שאלת הביצה והתרנגולת הקלאסית: מה מביא את מה - הקהל את היכולת, או היכולת את הקהל? והאמת היא, שהנהלה אמיתית תצטרך לטפל בשני המישורים גם יחד. גם לבנות קבוצה טובה ואיכותית (ויש בסיס כזה בבית וגן, נכון לעכשיו), וגם לשפר את היכולת של הקהל להגיע למשחקים. זה חשוב למועדון ברמה הכי אקוטית, כי זהו דלק המטוסים שעליו כל העסק חי. בלעדיו, יהיה קשה מאוד להמריא.
2. קומאן ראוי לצ'אנס שלנו. מילה קטנה של זהירות מתחייבת כאן: זו, עדיין, רק ההתחלה. כפי שלדעתי העובדה שקומאן נשפט לחומרה על משחקי גביע הטוטו (ומצבה של בית"ר בטורניר הזה הוזכר בטור הזה) - כך גם לא בטוח שהמשחק בטדי הוא המדגם המייצג האמיתי לגבי היכולות של קומאן כמאמן. אבל הוא כן יכול לספק צפירת הרגעה למי שכבר שלחו אותו הביתה. קומאן יכול, וצריך להישאר. ככל שהקבוצה הזאת תלך ותיבנה עם הזמן (וגם היום היא היתה בלי שני בלמים פותחים - אוראל דגני המורחק וז'וסוואה מחייאס שרק היום נרשם לליגה), ותהיה שלמה, ייתכן מאוד שהיא תסתור את התחזיות של כולם לגבי המאמן ההולנדי.
ואולי גם לא. ואולי בסופו של דבר הקדנציה הזאת של קומאן באמת תיגמר בפיטורים או בכישלון מקצועי מהדהד. האפשרות הזאת מונחת על השולחן תמיד. אבל ניתן לקוות שהמשחק אתמול יוכל לתת לו לפחות הנחה אחת מסוימת. עוד קצת זמן במקום שבו אין זמן לשום דבר, אין גבולות ואין מחירים. אולי עם הזמן הזה (וקצת סדר בקומות הניהול מעליו), יוכל לצמוח משהו אמיתי בבית"ר ירושלים.
הסוף
כמה הבדל יש בין המשחק הזה, שראינו אתמול, ל"דרבי האחרון" - ההוא באפריל, שנת 2000. אלה לכאורה היו אותן שתי קבוצות, אבל ממש לא אותו סיפור. הפועל ההיא כבר היתה עמוק בליגה הלאומית, בית"ר חישבה את קיצו של אלי אוחנה לאחור. לא סתם המשחק ההוא נגמר בתיקו 1:1 - כי עבורם זה היה יותר אילוץ מאשר משחק כדורגל.
קחו פאסט פורוורד, 21 שנה, לקרנבל של אתמול. לשתי קבוצות סוערות ויצריות, לקהלים בוערים ושוחרים לטרף. בית"ר היתה זקוקה לזה, הפועל היתה זקוקה לזה, ואפילו ירושלים - שסבלה אתמול מעוד יום של אלימות איומה וחסרת פשר - צריכה דרבי. כמה טוב שהוא חזר.
"ואת חיכית כמו האבנים,
וכמו הבור בהלך המדבר,
זריחות רכות נשקו אותך פנים,
שקיעות כבדות נשקו אותך צוואר,
כך ראיתיך יושבת ומצפה,
ובעינייך אור ועצב רב,
כך לקחתיך איתי אל החופה,
את היחפה,
עם כתר של זהב".
