אחד הדברים שלמדנו אתמול (ראשון) הוא שאצטדיון בלומפילד החדש הוא בדיוק במידות של מכבי תל אביב. מבחינת כמות הקהל, העוצמה ומה הבית החדש הזה יכול לעשות למועדון כמו למשל עניין רכישת המנויים - אלו בדיוק הדברים שמתאימים לצהובים. זו באמת קפיצת מדרגה לה כל כך חיכו שם. האצטדיון הזה יכול לשמש מנוף בדיוק כמו שטרנר שימש מנוף להפועל באר שבע כשהיא קפצה מדרגה. זה באמת יכול לתת למכבי את התוספת שהיא צריכה.
אבל זה רק צד אחד של המטבע, שכן נדמה כי הקבוצה עצמה לא התאימה את עצמה לקראת חניכת האצטדיון. ככלל, מכבי הגיעה לעונה הזאת לא מוכנה. אנחנו במחזור השני בליגה, אחרי שהקבוצה הודחה כבר מהמפעלים האירופיים לפני מעל שבועיים, ואנחנו מקבלים קבוצה עייפה. מה קורה שם בקריית שלום? רואים יותר מדי צהובים פצועים, ושחקנים שאמורים לפצח הגנה צפופה כמו זו של בני יהודה, כמו דור מיכה, אלירן עטר ויונתן כהן, לא באים לידי ביטוי. אין מספיק תבניות בהתקפה.
אתמול היה ברור לוולדימיר איביץ' שהוא ייתקל בקבוצה קומפקטית שמחפשת מתפרצות בלבד. במצב כזה הוא יבנה על משחק האגפים, וזה הזמן לקבל את שני המגנים שלו. הבעיה היא שאנריק סאבוריט חזר מפציעה, וכפי שזה נראה שוב ייעדר בגלל פציעה. גם אנדרה ג'ראלדש היה רחוק מלתת את הערך המוסף שאלי דסה נתן בזמנו. בהיעדר היכולת של שניהם, ניק בלקמן הוא החלוץ שצריך לדחוף ולהיות ה-איש של מכבי. לאנגלי יש איכויות, הוא יכול לבוא עם עוצמות כשהוא עם הפנים לשער, בפרט כשהוא חותך מצד ימין לרגל השמאלית החזקה שלו, ולאו דווקא בעמדת החלוץ שרוב המשחק הוא משחק עם הגב לשער היריבה.
ה-0:0 הזה בבלומפילד החדש קרה בעיקר כי במחצית הראשונה שני הקשרים האחוריים של מכבי ת"א, פרץ ודן גלזר, הראו שהם לא משחקים לעומק. שחקנים כמו מיכה, עטר ויונתן כהן לא פעם היו חופשיים לקבל פס עומק, והשניים הניעו לרוחב, מה שעזר לבני יהודה לשמור על מבנה צפוף. במחצית השנייה, אחרי שפרץ הורחק, הייתה זו בני יהודה שקודם כל חיפשה לחזור עם הנקודה הביתה בלי לסכן את השתיים הנוספות. למרות חילופים התקפיים של יוסי אבוקסיס, כמו הכנסת דור ג'אן ובן אז'ובל, לא קיבלנו את הכתומים נחושים לחזור הביתה עם 3 הנקודות. לכן קיבלנו תיקו מאופס בפעם השנייה בבלומפילד.
אבל מעבר לתוצאה המאכזבת של מכבי ת"א, הסיפור משני המחזורים האלה הוא איזו קבוצה מבין ארבע המועמדות החזקות של הליגה תפיק את הלקחים שלה בצורה הטובה ביותר אחרי פגרת הנבחרות. בית"ר ירושלים למשל היא קבוצה עם בעיה אחת מאד בולטת. יש לה שחקנים מוכשרים בחלק הקדמי, כמו פרדי פלומן, לוי גארסיה וגדי קינדה, אבל מי בדיוק אמור לתת את המספרים שם?
שלומי אזולאי ואנתוני וארן הם חלוצים טובים. אולם, בכדי להתמודד על האליפות, בית"ר צריכה שהשחקנים האלה יספקו כמות דו ספרתית של שערים. גארסיה שחקן מצוין, עוצמתי, בעל דריבל נהדר ויכולות אחד על אחד מעולות. בכל העונה שעברה הוא כבש שלושה שערים בלבד. זה אומר הרבה...
לעומת בית"ר, למכבי חיפה יש שחקני הכרעה, כמו ירדן שועה, מוחמד עוואד, ניקיטה רוקאביצה וצ'ארון שרי. הם יכולים להכריע משחק בכל רגע נתון. השאלה היא איך מתרגמים את זה לקבוצה מנצחת, ובדרבי שלשום זה באמת לא עבד. מרקו בלבול נותן את המפתחות בעמדת החלוץ קודם כל לרוקאביצה, והתחרות לגבי החלוץ השני היא בין עוואד לשועה. זה נכון לעשות זאת בהתמודדויות מול הגדולות, אך יש מספיק משחקים מול קבוצות אחרות שלדעתי יכול להיות מקום במגרש לכל ארבעת השחקנים שציינתי.
אחרונה חביבה ברביעייה היא הפועל ב"ש, ששינתה פניה בצורה דרסטית. ברק בכר בנה קבוצה של חיילים ממושמעים שיודעים בדיוק מה לעשות בכל רגע נתון. המאמן יצר היררכיה מאד ברורה בקבוצה, שעוזרת ונותנת ביטחון לשחקנים לנפק יכולת. גם בהפסד האחרון מול פיינורד ההולנדית, עד ההרחקה של חנן ממן, לולא השוער של היריבה החזקה ב"ש הייתה יכולה להיות ביתרון של 0:2. הקבוצה מבירת הנגב קיבלה אתמול משחק בהזמנה בניצחון הקליל על חדרה, והיא תצטרך להוכיח שההיררכיה והביטחון שנבנים שם יחזיקו לאורך זמן. המבחן האמיתי יהיה אחרי הפגרה.
לסיכום, אחרי שני מחזורים הגענו למצב שאין קבוצה עם מאזן מושלם, וכל אחת מהיריבות על התואר צריכה לגלות איפה צריך לבוא השיפור להמשך העונה. אנחנו מקבלים את מכבי ת"א ביכולת נסוגה, בעוד מכבי חיפה קבוצה איכותית ומספיק מוכשרת בחלק הקדמי כדי ללכת עד הסוף, בטח מול האלופה המכהנת הנוכחית. מנגד, גם בבית"ר ובב"ש רואים דברים טובים, אבל המאמנים הם אלו שיצטרכו לוודא שהחסרונות לא עולים על היתרונות, אחרת זה יכול להוביל להתרסקות ברגע האמת.
