זה היה רגע פשוט, קטן, כמעט טריוויאלי. שחקן שחווה משחק מוצלח, רץ אל היציעים המתרוקנים בסיומו של משחק ומחא כפיים לאוהדים הספורים שעוד נשארו. לכאורה, אין בו דבר ששווה כותרת ראשית. שני משתנים, עם זאת, נכנסו לרגע ההוא אתמול בערב שהפכו את התמונה לכמעט היסטורית: זהות השחקן וזהותם של האוהדים. זה אחרת כשהאיש על הדשא הוא עלי מוחמד, זה אחרת כשהקהל שביציע הוא זה של בית"ר ירושלים.
ואפשר למצוא את כל ההצדקות האפשריות, את כל הדיסקליימרים, מדוע לא להתלהב מהרגע הזה. זה רק גביע הטוטו, לא היה קהל גדול מדי ביציעי טדי, וגם דמותו של מוחמד אינה בהכרח הסמל לשינוי המצופה בבית"ר: הוא לא נכנס בקלות לאימג' של "השחקן המוסלמי ששובר את הטאבו". ובכל זאת, הוא אינו מובן מאליו. הוא מעיד על כך שגם הקהל של בית"ר עובר סוג של שינוי. לא מוחלט, לא קל, ולא באבחת סכין, אבל יותר ויותר אוהדים מבינים שאין ערך בגזענות הישנה והמאוסה, ושאפשר להניח אותה מאחור לטובת דרך חדשה.
כי ככה, הרי, זה אמור להיראות. כך זה צריך להיראות: שחקן טוב ומוכשר זוכה להערכה על תרומתו. בלי תעודות זהות, בלי לעבור קודם בבית התפוצות, בלי לברר כמה פעמים הסבא-רבא שלו מתפלל כל יום. הרגע שבו ההכרעה פשוטה וקרה: אתה טוב, אתה משחק. וזה יהיה הניצחון האמיתי על הגזענות, זו תהיה תמונת הניצחון של המועדון על פני חלק מביש בקהל שלו, ועל הכתם שבעבר שלו. זה הרגע שבו בית"ר תתקדם.
על הנייר הרי, יש לבית"ר ירושלים את כל התנאים הסביבתיים כדי להצליח: היא מגיעה מהעיר הכי גדולה בישראל, עיר שמושכת אליה לא מעט תיירים (והון); יש לה קהל עצום ורב בכל רחבי הארץ, מהצפון ועד הדרום; יש לה היסטוריה ומורשת של תארים (מקום רביעי ברשימת הזוכות באליפות, אחרי שתי הקבוצות מתל אביב ששולטות פה משנות החמישים, ומכבי חיפה של יענקלה שחר); ואפילו קרבה למפלגת השלטון יש (למי שמחפשים אינטרס ציני).
אז איך זה שבית"ר תמיד התבוססה, שנים ארוכות, בביצה שבין מגלומן אחד לאחר, בין עסקן אחד למשנהו, בלי יכולת לבנות מועדון לטווח ארוך? התשובה נמצאת בגיבנת שהיא נושאת על גבה: הגזענות והאלימות, שמעבר לבעיה המוסרית שהן מביאות איתן, גם תוקעת את בית"ר ירושלים בתחתית (גם אם מדי פעם הקבוצה מתגנבת לפלייאוף העליון). וכאן נכנס משה חוגג.
זה אך סמלי שרוחות השינוי האלה נושבות בעידן של הבעלים הזה. כי לכל מה שעשה מאז שהגיע למועדון, היה סאבטקסט ברור: הגיע הזמן ללכת הלאה. בית"ר דשדשה יותר מדי זמן, התבוססה יותר מדי במאבקי תחתית, רחוקה ממאבקים על תארים, רחוקה מכל מה שהמועדון הזה אמור וצריך להשיג.
במקביל (ולא בלי קשר), המועדון גם הפסיק להתעסק במשחק עצמו. הפסיק להתעסק בניצחונות, והתעסק באמונות, דתות וגזעים. גם אם ההחתמה של מוחמד היא לא שבירת הטאבו המושלמת, היא היתה בעיקר קריאת השכמה: הגיע הזמן לחזור לדבר עצמו. לשאלה היסודית: איך מחזירים את בית"ר ירושלים לפסגה?
ולהערכתי, זו גם הסיבה שרוב הקהל של בית"ר ממשיך לתמוך במשה חוגג. הוא לא רואה שם עסקן כמו דדש, ציניקן כמו גאידמק או אישיות מפוקפקת כמו טביב. הוא מבין שבראש בית"ר עומד אדם ענייני. אדם שרוצה, בראש ובראשונה, בטובת הקבוצה.
והוא מביא עימו שחקן שקבוצות רבות רדפו אחריו במשך זמן רב, "שובר שוויון" שמסוגל להפוך קבוצה טובה לקבוצה מצוינת, כמו גם אחד הזרים הטובים שנחתו בשנים האחרונות בכדורגל הישראלי, שלא מושך אליו יותר מדי זרים בעלי שיעור קומה. לזרוק את כל זה בשביל "עקרונות" מפוקפקים, ידע הרוב המוחלט של אוהדי בית"ר, יהיה בזבוז משווע ועוול.
אז כן, עוד ייקח זמן עד שהבעיה היסודית שעומדת בבסיס בבית"ר תתוקן. עד שהמכשול הזה יוסר באמת מהדרך. אבל קחו את התמונה הזו, של עלי מוחמד מוחא כפיים ליציע שלם שמוחא לו כף בחזרה. בזהירות המתבקשת, אני מרשה לעצמי לראות בה סמל: סמל למועדון שלמרות היסטוריה בעייתית, לא מעט קשיים והמון אנשים מהסדר הישן שינסו להחזיר את השעון לאחור, מחפש להתקדם, לחזור ליסודות, לדהור לפסגות שאותן ידע בשנים עברו. עד הניצחון.
