שעתיים הליכה - ממזרח ראשון לציון למגרש הסופרלנד - עברו מדי שבת על משפחתו של שלו מנשה, שומרי השבת כדי לראות אותו משחק. בכל מקום בעיר דיברו על הכישרון שעלה בגיל 17 לבוגרים. יום אחד, המשפחה לא הגיעה. שבת חתן לאחד מהקרובים מנעה מהם לבוא. מנשה כבש שער ובאופן ספונטני, הוריד את הנעל, קירב אותה לאוזן וכאילו רצה לומר בבית 'אמא, הבקעתי שער'. הסימן הספונטני הזה, הפך מאותו יום לסימן ההיכר שלו.
לפני כמה שבועות, כ-16 שנים אחרי אותה שיחת טלפון לאמא, הודיע מנשה על פרישה אחרי פציעה בכף הרגל, בגיל 33 בלבד. "אני זוכר שהייתי חייל, ולמחרת המשחק בו כבשתי לראשונה בליגת העל, הגעתי לבסיס בבוקר וכל החיילים בש.ג. הורידו את הנעל והרימו אותה בקטע של צחוק. אמרו לי 'אתה חייב להמשיך עם זה', כי זה לא היה בשום מקום, ומרגע ספונטני וחד פעמי זה הפך להיות קבוע", נזכר ברגעים מתחילת הדרך.
כבר מגיל קטן מנשה היה נראה כמו עוף מוזר בכדורגל שלנו. חי מחוץ לנורמות המקובלות. שחקן לא שגרתי. הוא לא שותה, לא ניסה לעשן מעולם וקשה לראות אותו במסיבות ובאירועי יח"צ. גם בראיון אפשר להרגיש שהוא רציני, מחושב, לא יורה מהמותן. מגיל קטן הוא מתפלל שלוש פעמים יום, בראש חודש הוא שולח תזכורת לכל חבריו במכשיר הנייד כדי שלא ישכחו לקרוא בתפילת 18 גם 'יעלה ויבוא'.
בנתניה מספרים שיום אחד ביקש מנשה מדניאל יאמר שיחה דחופה. אלוף העולם לשעבר, לותר מתיאוס היה קובע אימוני ערב בשישי שהיו נכנסים לתוך השבת. "אמרתי לדניאל שיש את כל היום, ולא הגיוני שסבא שלי יישב בשולחן ויחכה לי לקידוש בגלל שעת האימון הלא סבירה", מאשר מנשה את הבקשה שלו: "יאמר ענה לי 'אם היית משחק באירופה אז מה היית אומר?' עניתי לו שבאירופה הייתי יהודי אחד מבין כל הגויים אבל פה אנחנו קבוצה של יהודים ומאמן גוי אחד. מילא אנחנו אבל מה עם האפסנאים שעד 21:00 עושים כביסות בערב שבת? להם יש ילדים שמחכים בבית. שבוע אחר כך הזיזו את האימון ל-15:00, שבועיים אחר כך ל-13:00 ושבוע לאחר מכן כבר היה אימון בוקר. "שלו חייב ללכת לבית הכנסת בערב שבת, לכן אנחנו עושים אימוני בוקר", אמר מתיאוס לשחקנים.
הרבה כינויים הודבקו לו במהלך הקריירה. יגאל אנטבי לדוגמא, כששיחק איתו בנתניה, קרא לו 'תשוקה' על כך שבכל אימון היה מגיע "רעב" לכדור עם מוטיבציית שיא, ובאימונים המעייפים הוא תמיד היה המרענן הרשמי. חלק אחר קורא לו 'צדיק', אפילו על המגרש לאור הדברים שהוא עושה בסתר מחוץ למגרש.
רמי לוי העלה אותו לבוגרים בפעם הראשונה בגיל 17, ואחרי שנתיים בראשון לציון הוא נקנה על ידי מכבי פ"ת. משם נדד להפועל כפ"ס, מכבי הרצליה ואז הגיע בגיל 26 קיבל את החשיפה לה ציפה. אלוף העולם לשעבר, לותר מתיאוס הגיע ומנשה היה אצלו באנקר. למרות כוכבים כמו איתי שכטר, פרנסיס קיויו, לואיס מארין ותיירי טאזמטה המאמן הגרמני דיבר כל היום רק על שחקן אחד. שלו מנשה.
"הרבה מאמנים עברתי. דרור קשטן, גיורא שפיגל, אלישע לוי, אלי אוחנה, פרדי דוד, יוסי אבוקסיס, גיא לוזון, יוסי מזרחי, רוני לוי ואחרים. מכל אחד מהם לקחתי קצת, מחלקם למדתי גם כדורגל וגם איך להתנהג ומחלקם למדתי איך לא להתנהג", אומר מנשה ומספר על החיבור עם מתיאוס: "החיבור היה משהו בלתי רגיל. השנים הכי טובות שלי היו איתו. לותר התעסק בתוך המגרש רק בכדורגל ולא עניין אותו כמה מרוויח השחקן או מה השם שלו או בן כמה הוא. מי שמחויב ומי שראוי לקדם את הקבוצה נמצא על המגרש. בשבילי העונה איתו היתה חותמת אדירה לקריירה שלי, הגשמה עצמית. אני זוכר שבטרום עונה, במהלך אימון בווינגייט שאל אותי מתיאוס אם כמה גולים אני מתכוון לסיים את העונה. עניתי שכמה שהקבוצה תצטרך אני יבקיע. הוא אמר 'אוי ואבוי לך אם זה יהיה פחות משבעה'. הבקעתי שמונה".
בגלל השבת, מנשה החל בילדותו לשחק כדורסל משם עבר לכדוריד, משם לטניס. בגיל עשר התחרה עם ילדים בני 12 וניצח בקלות. עד שהגיע לגיל 13 וביקש מאמו לעבור ולשחק כדורגל, להיות כמו אבא הילל ששיחק בראשון לציון שנים רבות. יפה, האם, הסכימה בתנאי שלא יזניח את הלימודים ולא יתרחק מהדת. משם הדרך למעלה הייתה רק שאלה של זמן. 16 שנה אחר כך כשכולם כמו תמיד עוקבים אחריו מקרוב, מנשה נפרד מהמשחק אותו כל כך אהב וזה קרה במכבי נתניה, במועדון בו הצליח יותר מכל מועדון אחר. טקס הפרידה שעשו לו, בניגוד ללא מעט שחקני בית אחרים, הראה עד כמה מנשה היה משמעותי בחדר הלבשה ועל המגרש. אוהדי נתניה במפגן תמיכה אדיר הריעו למי שכבש בקדנציה הראשונה 16 שערים ובישל 15 וזכרו לו את השנים הטובות. לא סתם את נאום הפרידה שלו על הדשא באצטדיון הוא סיים במשפט לאוהדים מתוך אחד השירים: "אין אחד אשר יבין את סוד האושר שאת עולה על המגרש, אני משוגע".
"הטקס שעשו לי בא ממקום של ההערכה, על כך שכשחקן תמיד העדפתי את טובת הקבוצה על טובתי. הקהל והאנשים הוותיקים במועדון כנראה באמת מעריכים את מה שנתתי בשנים ששיחקתי. זה לא מועדון שגדלתי בו, אבל בכל השנים המועדון היה בראש סדר העדיפויות שלי ובכל סיטואציה חיפשתי את ההצלחה של המועדון גם בתקופות הכי קשות".
איך תסכם את הקריירה?
"קצת קשה לסכם, כי תכננתי לשחק עוד כמה שנים טובות. הראש רוצה והלב בוער אבל הגוף מגביל. מבחינה מקצועית אמר לי השבוע מישהו שטובים ממני הצליחו פחות, ושהגעתי לאן שהגעתי גם בזכות ההתמדה והאופי. תמיד דחפתי את עצמי עד לגבול קצה היכולת. נקטעה לי הקריירה בניגוד לתוכנית אבל זה מה יש. זה מאכזב ומתסכל אבל כספורטאי חינכו אותנו שפציעה זה חלק מהמשחק".
בתקופת יוסי מזרחי היית בנתק עם הצוות המקצועי
"וגם בתקופה הזו ההנהלה העריכה את זה שלא שמעת ממני חצי מילה או משפט נגד המועדון או הצוות המקצועי. אין שחקן שלא נפגע שנותנים לו להתאמן בצד אבל אני לא מסתכל אחורה בכעס אלא תמיד קדימה בתקווה. אותי חינכו להיות מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום".
איך בחור מסורתי ככה מתחבר לכדורגל?
"נולדתי, ינקתי וגדלתי על ברכי התורה והערכים האלה. בתורה יש המון דברים יפים. עזרה לזולת, אהבת חינם, כבוד בין אחד לשני, דרך ארץ. המשפחה והקרובים כל הזמן אמרו לי שעד היום הם לא יודעים איך חייתי בתוך העולם של הכדורגל כל כך הרבה שנים כי זה עולם אחר בגלל ערכים ונורמות התנהגות".
כלומר?
"רק מי שחי בתוך העולם של הכדורגל מכיר ויודע את הלך הרוח היומיומי. לא כל הנוצץ זהב. לא כל מה שרואים בחוץ זה באמת מה שקורה בפנים. תקשורת, סוכנים, הנהלות, חדר הלבשה, מועדון. יש מיליון גורמים שמושכים כל אחד לכיוון שלו ולאינטרס שלו. לא רבים האנשים שלא דורכים האחד על השני בשביל להגיע לאן שרוצים ואני בתוך זה מנסה להישאר מי שאני. לפעמים גם אם אתה רוצה אבל אתה לא תמיד יכול. בתוך תוכך אתה יודע שאם אתה בשדה קוצים לפחות תבנה סביבך ערוגת פרחים יפה, בסופו של דבר, הסובבים אותך ירצו להיות חלק ממנה ובהמשך אפילו יבנו ערוגת פרחים נוספת לעצמם".
ומה ערוגת הפרחים שלך?
"אהבת חינם. ברוך השם שבכל מקום שהייתי בו הצלחתי לגעת בחברים שלי וגם בחברה סביב הקבוצה ולהשפיע אפילו במעט על דרכי ההתנהגות והחשיבה. אולי בגלל זה זכיתי לכזה טקס".
ובכל זאת, עם כל הכישרון שלך, לנבחרת לדוגמא לא הגעת
"חלום של כל שחקן להיות שם. אין ספורטאי שלא רוצה להגיע לרמות הכי גבוהות ובמדינה שלנו זה הדבר הכי גדול. באולימפית טעמתי קצת וזה היה מרגש ומספק. בבית ספר היו טקסים והמנונים והיינו צוחקים בחבורה שלנו מי יהיה הראשון שיעמוד בהמנון במגרש עם בגדי הנבחרת על הגוף. אני ניצחתי. במשחק הראשון נגד ספרד הפסדנו 1:0 אצל משה סיני אבל אני זוכר את המעמד המרגש הזה כאילו זה היה אתמול".
איפה הכי נהנית?
"במכבי נתניה היו לי את השנים הכי מוצלחות כשחקן. בית חם ומשפחתי. את אותן המילים אני יכול לומר על בני יהודה כמועדון".
מה המשחק הכי גדול?
"ישבתי עם האוהדים לפני כמה שבועות ודיברתי איתם על זה. הכי גדול מקצועית היה נגד מכבי חיפה בקריית אליעזר כשניצחנו 2:3 עם נתניה, כבשתי שער ובישלתי שניים. העפלנו למקום הראשון וחגגנו עם 2,500 האוהדים שהגיעו מנתניה חצי שעה אחרי המשחק. מבחינת האוהדים, הרגע הכי גדול היה בניצחון על אחי נצרת בעילוט בו היו עימותים בין השומרים במגרש לאוהדים שלנו ואוהד של נתניה נזרק למגרש והוכה ע"י השומרים. הייתי קרוב לאירוע הזה, רצתי ראשון מהשחקנים כדי להפסיק את זה ולעזור לו, הרחקתי את השומר מהאוהד שלנו והשופט הפסיק את המשחק עד שהכל נרגע. מבחינתם של האוהדים רגעים כאלה של שחקן שווים הכל".
מי השחקן הכי גדול ששיחקת איתו?
"היו הרבה איכותיים אבל הבולט מכולם היה לואיס מרין. הן מבחינה מקצועית והן כאדם. לואיס היה דוגמא בשבילי איך להתאמן, איך להתנהג ואיך לשמור על צניעות אחרי הצלחות".
איפה אתה עומד בסוגיית השבת שעולה לאחרונה בהקשר של הליגה הלאומית?
"באופן אישי אני מכיר עוד אנשים שאוהבים כדורגל ובגלל השבת לא יכולים להגיע. בנוסף, בני נוער מסורתיים שמגבלת השבת מונעת מהם להיות במסגרות ליגה של מחלקות הנוער. יש שטוענים מצד שני שזכויות השידור, טלוויזיה, פרסום וכו' ייפגעו. אני מאחל ליום שימצאו פתרון שגם הכדורגל והספונסרים מצד אחד וגם שומרי המסורת הרבים מצד שני יהיו מרוצים בו. מדברים כבר שנים על הוספת יום שבתון גם בראשון, הלוואי וזה יקרה".
היית בין אלו שהיו מנודים בשנה שעברה במכבי נתניה. מה דעתך על התופעה הזו?
"העובדות מראות שכל קבוצה שעשתה את זה, חוותה שנים לא טובות. זה העובדות היבשות. מה שמראה לך שמעבר למה שקורה בתוך מועדון מסוים, יש מישהו למעלה שמנהל את הדברים לפי ראות עיניו וכשנותנים רע כנראה שמקבלים רע, אבל כשנותנים טוב אין סיבה שלא לקבל טוב. מכאן תשיג את המסקנה לבד. אנשים שוכחים שהכל טוב ויפה אבל בסופו של יום מדובר בבני אדם וכל אדם הוא עולם ומלואו".
מה הלאה?
"הכל טרי ולכן קצת קשה לחשוב ולעכל, במהלך הקריירה למדתי וסיימתי תואר ראשון בכלכלה וניהול ואני מחזיק בתעודת מנכ"ל בכיר בספורט. אחרי שהתייעצתי עם הרופאים הבכירים הבנתי שלכדורגל מקצועני לא אחזור. אני מקווה שתהיה לי הזכות לעבוד עם ילדים ודרך הכדורגל ללמד אותם על אהבת חינם וערכים. כדורגל הוא כלי טוב לחינוך וכשאתה עובד עם ילדים ומקנה להם דברים מעבר לכדורגל אז במקרה הרע הרווחת בני אדם ובמקרה הטוב הרווחת שחקני כדורגל כבני אדם טובים יותר".
תתגעגע?
"כבר מתגעגע. מגיל 13 כל החיים שלי היו סביב המשחק. הארוחות, השינה והמשפחה. פתאום אתה קם בבוקר וסדר היום שלך משתנה. חסר לי הריח של חדר הלבשה, הצחוקים עם החברים, הדשא, הרעש של הקהל והתחושה של הכדור ברשת והניצחון. הכדורגל נתן לי זכות לרגש ולשמח אנשים. בטווח הקצר אהיה הרבה עם הילדים והמשפחה מה שהכדורגל לא נתן לי במהלך השנים. בטווח הארוך מקווה שהכלים שרכשתי במהלך הדרך יאפשרו לי לעשות דברים חדשים נוספים".
מה תיקח איתך הלאה?
"ואוו, יש הרבה. יותר מכל את ההכרה בזכות שנתן לי הכדורגל לשמח אנשים. לרגש ילדים ואוהדים, להיכנס להם ללב ולהעלות להם חיוך על הנשמה".
ומה נזכור ממך?
"שנולדתי קטן ואמות קטן. מלוא כל הארץ כבודו. כל הכבוד בעולם הזה שייך לקדוש ברוך הוא. מי שרודף אחרי הכבוד, לא מבין מה הוא עושה. מלחמות קטנות והרצון לזכות בכבוד אין לזה ערך. ברחתי מהכבוד ולא חיפשתי אותו בכל הקריירה שלי".
