כשאמרתי בטוריי הקודמים שצריך לסיים את העונה הזו בראש מורם, הכוונה הייתה ההיפך הגמור ממה שקרה אתמול. מכל המשחקים בכפכפים שנגזרו עלינו בחודש האחרון, זה היה המשחק החשוב ביותר עבורנו, כזה שהפסד בו יכול לפגוע לא מעט בטעם שמשאירה העונה הזו.
עוד לפני שנאאל עודה יצא למסע לטובת חיסול המשחק הזה וגניבת ההצגה, פשוט לא נראינו אתמול טוב. אפס דיוק, משחק מפוזר, אפס תכלס מקדימה. אחרי הפנדל, גם שאריות הריכוז שעוד היו לנו, ובעיקר המשמעת ההגנתית, נעלמו כלא היו, ולמעשה, מה שראינו החל מההרחקה של שריף כיוף ועד לסיום המשחק, היה פשוט פריקת עול, משמעתית ומקצועית.
הפועל חיפה, שבאה לגנוב במשחק הזה, לא הבינה בעצמה מאיפה נחת כל הטוב הזה שמכבי סיפקה לה ביד רחבה. אם נעזוב לרגע את הפנדל המאוד מפוקפק שהם קיבלו, ואת היעדר כל העקביות בשריקות השופטים בכל הנוגע ליד ירויה (או יותר נכון, העקביות שאיכשהו תמיד נמצאת בצד היריבה שלנו בהיבט הזה), הפס ההזוי ששריף שיחרר והחל את המהלך של גיא מלמד, סיפר את כל סיפור המחצית השנייה, והמשחק, מהזווית שלנו.
באמת שאני לא זוכר כבר הרבה זמן משחק כל כך חסר דיוק שלנו, והידרדרות עד כדי התפרקות, בטח לא במשחק דרבי. אז נכון, המשחק הזה לא העלה ולא הוריד שום דבר, רק סמליות, בין אם בפער הנקודות שגדל ממכבי תל אביב ובין אם הדבר הנורא יותר, הפסד בית ואפס נצחונות ביתיים שלנו העונה בדרבי. ועדיין, תחושת הצריבה והבאסה הן של הפסד מכריע. דרבי לא מפסידים - נקודה. לא משנה מה מונח על הכף בכל הנוגע למשמעות החיצונית והפרקטית, להפסיד דרבי זו נקודת שפל שחורה.
אגב נקודות שפל - המבצר של סמי די התמוטט בפלייאוף הזה. לאחר למעלה משנה ללא הפסד, שלושה הפסדי בית מחמישה משחקים בפלייאוף העליון הם בהחלט נקודה שחורה עבור מכבי חיפה ומסאי דגו בפרט. מילא להפסיד נניח למכבי תל אביב, שזה עוד איכשהו מובן מקצועית. ריינה והפועל חיפה? ועוד ככה, בהתפרקות כל כך מבישה? לא יאה ולא נאה, לא מתאים למכבי חיפה, פשוט כך.
לצד תארים ומטרות פרקטיות, כל עונת כדורגל מורכבת מרגעים. גם בעונות הרעות, תוכל תמיד למצוא נחמה ברגע אחד של התעלות. היו לנו לא מעט רגעים כאלו העונה, וגם לאור ההפסד בדרבי, אי אפשר לקרוא לעונה הזו רעה. אבל כל כך רציתי, ובאמת שגם הגיע לקבוצה שעשתה מאמצי עליון העונה במרתון מפרך של משחקים, לסיים בחיוך ובניצחון יוקרתי את הקדנציה של דגו.
לייצר עוד רגע אחד של אושר, כי הדרבי הוא באמת מעל הכל. במקום זה, ייצרנו רגע אקסטזה מטורף והענקנו ממש תואר, כי ככה הם רואים את זה בקרית חיים. וזה ממש מרתיח.
ברור שמדובר במשחק אחד ובמצב נתון, בטח בסלט ובשכונה שנאאל עודה נתן למשחק הזה להתנהל בתוכה, הפסד הוא דבר אפשרי, אבל הצטברות הפסדים שכזו במאני טיים מראה שהשילוב בין עזיבתם של שחקני הכרעה, שחקני נשמה וקרביים כמו שרי, סבע ואצילי, וחוסר נסיונו של מסאי דגו, עלו לנו בסופו של דבר בתואר.
מכבי חיפה של העונות הקודמות לא הייתה מפסידה את המשחקים האלו. ומצד שני, לא יודע אם מכבי חיפה של העונות הקודמות הייתה צולחת את אוקיינוס הצרות שניחתו על ראשו של מסאי דגו ובכלל מציבה עצמה בעמדת קריאת תגר על האליפות. מה שבטוח, החוסר בשחקני הכרעה לא הועיל לנו, לא אתמול ולא לאורך העונה.
ולצד כל אלו, ועל אף ההפסד המביש למדי אתמול, והרס מאזן הבית שלנו במשחקים האחרונים, אפשר באמת לומר שזו לא הייתה עונה רעה. היא גם לא הייתה טובה, בל נטעה, ולא מוצלחת. אבל נראה לי, לאור ההתפתחויות בעמדת המאמן, ואני מניח שלאור החריש שייערך בסגל, שכל מי שצריך להבין את הבעיות העונה הבין אותן היטב. אין לנו מה להלין בהקשר הזה, זה לא שמישהו במערכת ראה את הקבוצה העונה ואת אובדן האליפות ואמר "אהה, זה סבבה, נשארים עם זה באנקר!"
לצד התחושות הקשות באמת מההפסד אתמול, זכינו, או לפחות זכיתי אני, לרגע אחד של אור, דווקא בסיום המשחק. אמנם היו לא מעט אוהדים שבחרו לעזוב מוקדם, אבל גם לא מעט נשארו עד לסיום, ובסיום המשחק, למרות תחושת המועקה והאכזבה, הודו לקבוצה על המאמץ שלה לאורך העונה. לא רק ביציע הצפוני. זה אות וסימן להתבגרות של הקהל והבנה של מורכבויות בחיים.
גם הקבוצה וגם מסאי ראויים למחיאות כפיים על המאמץ שלהם העונה, ולצד האכזבה מהסיום הצולע ואובדן התואר, השורה התחתונה נותרה אותה השורה: תודה רבה לך, מכבי חיפה, אנחנו אוהבים אתכם.
את כל טוריי במהלך החודשים האחרונים אני חותם בהפצרה ובתחינה להשיב אלינו את אחינו החטופים בעזה. זה שמונה חודשים שרוצחים שפלים מחזיקים בנשים, גברים וטף, שני חבלי ארץ נותרו שוממים ואף כותב שורות אלו עדיין גולה בארצו שלו. בסערת גשם הצרות השוטף שניטח עלינו במלחמה הזו, הייתה מכבי חיפה המפלט, המטריה, מקום שנתן לי תקווה, נחמה ובעיקר שגרה, שכל כך חסרה לי.
אז לפני שניפרד לקיץ, גם בשמי, תודה מסאי, תודה מכבי חיפה, על ששיחקתם בשבילנו בכל מגרש, וגם כשלא הלך, שפכתם את הכל על הדשא.
עונת 23/24 הסתיימה, סוף סוף, והמסע להשבת הצלחת מתחיל. כל רגע אכזבה הוא דלק מטוסים של מוטיבציה לחזור לפסגה.
יורו ואולימפיאדה נעימים לכולנו, וחשוב יותר מהכל - תחזירו אותם כבר הביתה. לא נשאר עוד זמן.
