לפני שלוש שנים, דירגתי באתר הזה את הסמלים האחרונים שנשארו בכדורגל שלנו. שמתי שם את דן מורי, גל אראל, עידן ורד, אלמוג כהן - וייני במקום הראשון. שלושה מהרשימה כבר פרשו, ורד הספיק מאז להשתנות ולפגום במעמד הסמל שלו בבית"ר - ועכשיו ייני מצטרף לרשימה. וייני היה הסמל האחרון, לפחות במובן שאני מפרש "סמל".
זה לא שלא נשארו שחקנים מזוהים עם מועדונים - אבל כולם שונים ממספר 21 המיתולוגי. מיגל ויטור מזוהה מאוד עם הפועל באר שבע, אבל הוא בכל זאת זר שהצטרף למועדון בגיל 27; אופיר קריאף הוא הקפטן של בית"ר ירושלים, אבל מזוהה עם פלג מסוים מאוד בקהל - ולאו דווקא עם הקולקטיב הבית"רי. ואפשר ללכת עוד ועוד - יש סמלים דומים לייני, אבל אין סמל כמוהו.
אין מישהו שמסמל את מכבי תל אביב, ואת התהליך ההיסטורי שעבר עליה, יותר מייני. הוא השריד האחרון שבא משנות המדבר (היחסיות, כמובן) של המועדון - שנות לוני הרציקוביץ', השנים שבהם מכבי לא היתה שם נרדף להצלחה ומצוינות, אלא להפך הגמור מזה. ודווקא ייני, שבא מהתקופה הזאת, היה אבן הפינה בדרך לשינוי הגדול של עידן גולדהאר - התקופה שתיקרא, יותר מכל, על שמם של ג'ורדי קרויף וערן זהבי.
ומעבר לזה, שרן ייני היה הדמות האידיאלית שמכבי ת"א רוצה להעמיד בפרונט שלה. הוא אחד השחקנים האחרונים בכדורגל שלנו שמסמלים ערכים חיוביים - לא רק בנחמדות ובאותנטיות שלו מחוץ למגרש, אלא גם בערכים שהוא סימל כשחקן; חריצות, נחישות, עבודה קשה - כל הדברים שבדרך כלל פחות מעריכים בתרבות הכדורגל שלנו. ייני היה חלון הראווה המושלם של מכבי תל אביב, וביום שהוא הולך - היא תצטרך מישהו אחר למשבצת הזאת. וזה לא יהיה פשוט.
כי ערן זהבי, שהוא הפנים של המועדון בעידן הנוכחי (לטוב ולרע), שונה מאוד מייני. זאת הסיבה שבגללה הם היו כל כך קרובים - בגלל הניגודיות. ייני הוא קונצנזוס, אדם שנוח לאהוב גם אם היית בצד השני של המתרס; זהבי הוא ההפך - הוא דמות שקשה להישאר אליה אדיש, של אהבה עד כלות או שנאה עמוקה. גם על המגרש, ייני היה הדמות האחראית ששיחקה מאחור; זהבי הוא שחקן מטרה. על כל מה שזה אומר.
אנחנו חיים בתקופה שבה לאט לאט, נעלם הקונצנזוס - בחיים שבהם, בכדורגל כמו בעולם שבחוץ, אנחנו הרבה יותר מקוטבים והמכנה המשותף נעלם. יש מעט מאוד דברים שאנחנו מסכימים עליהם, מעט מאוד אנשים שכולנו אוהבים. התגובות לפרישה של ייני העידו כמה הוא היה כזה: אחד שגם אוהדי היריבות של מכבי תל אביב הודו שהיתה להם פינה חמה בלב אליו. וכשאתה מסתכל על הכדורגל הישראלי, ימינה ושמאלה - אפילו לאלה שמשחקים היום בחו"ל, וקשה לחשוב על עוד מישהו שיכול לעורר רגשות כאלה חמים.
אולי זו רוח הזמן - אנחנו הולכים ומתקדמים אל דור השחקנים שגדל ברשתות החברתיות, המקום הכי מקוטב ופלגני שיש, וככזה גם הדמויות שצומחות הן כאלה. אהובות או שנואות. כאלה שאתה עושה להן לייק - או שאתה חוסם. הדרך לבלוט בעולם של 2024, שונה מהדרך שבה ייני בלט בעשורים הקודמים - והיכולת שלך להפוך לדמות מזוהה ואהודה, תלויה גם בכמה אנטגוניזם אתה מעורר כלפי הצד השני.
ייני לא הלך בדרך הזאת. הוא היה מכביסט במאת האחוזים, ומחויב לקבוצה שלו באופן טוטאלי - אבל ללא שנאה. סימבולי במיוחד היה המשפט שבו ייני, גדול הצהובים, סיפר שהתבאס כשהפועל ת"א ירדה לליגה השנייה - כי הוא ידע לעשות את ההפרדה, בין להיות בעד הקבוצה שלך עד הסוף, לבין שנאת היריב. זה לא חייב ללכת ביחד, ובמקרה שלו היה פשוט מנוגד לדרך שבה האמין.
מספר 21 המיתולוגי לא ייזכר בזכות הכדורגל שלו - כמות השערים שלו בקריירה היתה מזערית, קשה לחשוב על איזה רגע מדהים מהמגרש שעולה לנו בזיכרון. אבל הוא היה שם. בקליפ המטאפורי שיוקרן לכבוד סיום הקריירה, יראו אותו בעיקר מניף תארים. שש אליפויות, שני גביעים, שישה גביעי טוטו, פעמיים אלוף האלופים. עומד ומקבל את הצלחת. מניף אותה אל על.
שרן ייני היה אחד האנשים שהחזירו את מכבי תל אביב למסלול של הצלחה. קשה לדמיין היום, אבל כשייני עלה לבוגרים ב-2004 - הצהובים היו במסלול של אווירה שלילית. הקהל היה בהתנגדות לקבוצה, וההצלחות היו נדירות אם בכלל קרו. וככל שהתקדם וצמח, מכבי ת"א שינתה צורה - חזרה למה שהיא היתה אמורה להיות, ולמה שהיתה בשנות התשעים. מועדון שמכוון להצלחה ללא פשרות, מועדון ששואף לניצחון וגם מנצח.
בשקט בשקט, הוא היה סוד הווינריות הגדול של המועדון. והוא גם הוכיח שאפשר להיות מצליח, גם בלי שישנאו אותך מהצד השני. זה מה שהולך היום עם הפרישה של ייני, ומה שכל כך מצער - כשמסתכלים על מה שנשאר בכדורגל אחריו.
אולי זו רוח הזמן - אנחנו הולכים ומתקדמים אל דור השחקנים שגדל ברשתות החברתיות, המקום הכי מקוטב ופלגני שיש, וככזה גם הדמויות שצומחות הן כאלה. אהובות או שנואות. כאלה שאתה עושה להן לייק - או שאתה חוסם. הדרך לבלוט בעולם של 2024, שונה מהדרך שבה ייני בלט בעשורים הקודמים - והיכולת שלך להפוך לדמות מזוהה ואהודה, תלויה גם בכמה אנטגוניזם אתה מעורר כלפי הצד השני.
ייני לא הלך בדרך הזאת. הוא היה מכביסט במאת האחוזים, ומחויב לקבוצה שלו באופן טוטאלי - אבל ללא שנאה. סימבולי במיוחד היה המשפט שבו ייני, גדול הצהובים, סיפר שהתבאס כשהפועל ת"א ירדה לליגה השנייה - כי הוא ידע לעשות את ההפרדה, בין להיות בעד הקבוצה שלך עד הסוף, לבין שנאת היריב. זה לא חייב ללכת ביחד, ובמקרה שלו היה פשוט מנוגד לדרך שבה האמין.
מספר 21 המיתולוגי לא ייזכר בזכות הכדורגל שלו - כמות השערים שלו בקריירה היתה מזערית, קשה לחשוב על איזה רגע מדהים מהמגרש שעולה לנו בזיכרון. אבל הוא היה שם. בקליפ המטאפורי שיוקרן לכבוד סיום הקריירה, יראו אותו בעיקר מניף תארים. שש אליפויות, שני גביעים, שישה גביעי טוטו, פעמיים אלוף האלופים. עומד ומקבל את הצלחת. מניף אותה אל על.
שרן ייני היה אחד האנשים שהחזירו את מכבי תל אביב למסלול של הצלחה. קשה לדמיין היום, אבל כשייני עלה לבוגרים ב-2004 - הצהובים היו במסלול של אווירה שלילית. הקהל היה בהתנגדות לקבוצה, וההצלחות היו נדירות אם בכלל קרו. וככל שהתקדם וצמח, מכבי ת"א שינתה צורה - חזרה למה שהיא היתה אמורה להיות, ולמה שהיתה בשנות התשעים. מועדון שמכוון להצלחה ללא פשרות, מועדון ששואף לניצחון וגם מנצח.
בשקט בשקט, הוא היה סוד הווינריות הגדול של המועדון. והוא גם הוכיח שאפשר להיות מצליח, גם בלי שישנאו אותך מהצד השני. זה מה שהולך היום עם הפרישה של ייני, ומה שכל כך מצער - כשמסתכלים על מה שנשאר בכדורגל אחריו.
