אחד הסיפורים הגדולים של עונת 2022/23 נוגע להצלחה פנומנלית של שני מועדונים אדומים: בכדורגל, הפועל ירושלים חווה את העונה המוצלחת ביותר שלה מאז עונת הגביע ההיא ב-1973. לא רק שהיא מצליחה להגיע לפלייאוף העליון (בסך הכל בשנה השנייה שלה בתצורה הנוכחית), שישה מחזורים לסיום היא אפילו יכולה לראות את אירופה (ועכשיו היא רק צריכה שמכבי תל אביב תעזור לה, תיקח גביע ותסלול לה סופית את הדרך לשם מהמקום הרביעי).
מנגד בכדורסל, הפועל תל אביב חווה פריחה שקשה לתאר: הדרייב אין מלא עד אפס מקום, האדומים צמודים בצמרת הליגה למכבי ת"א (אפילו מנצחים דרבי, נגד קבוצת טופ 8 ביורוליג), והשבוע הם חגגו הישג גדול באירופה - כשעלו לרבע גמר היורוקאפ, אחרי הניצחון הביתי על ונציה. הדבוקה האדומה הזו, שכללה שחקנים ואוהדים, שחגגה אחרי ניצחון במשחק נוק אאוט אירופי - היא ללא ספק תמונת ניצחון. ולא משנה איך העונה הזו תיגמר.
אבל לא רק הצבע האדום מחבר בין הפועל תל אביב להפועל ירושלים - אלא גם הסיפור. שתיהן קמו באותה שנה - 2007; הפועל קטמון הוקמה לאחר שהפועל ירושלים של ויקטור יונה ויוסי סאסי דשדשה בליגות הנמוכות, כאלטרנטיבה לכישלון הניהולי שנמצא שם. הפועל אוסישקין, קמה (מילולית) על חורבות האולם שנהרס בקיץ של אותה שנה, האסון שאיחד את אוהדי הפועל עם הקבוצה שלהם.
שני המועדונים הלכו דרך ארוכה; עלו במעלה הליגות באופן שקט ועקבי, במודל ייחודי - קבוצת אוהדים. דהיינו, קבוצה שלא מנוהלת באופן ריכוזי (כמו רוב הקבוצות שאנחנו מכירים), אלא במודל דמוקרטי - כזה שבו האוהדים תורמים כל אחד מכספו, קונים מניה, ומהדבר הזה בונים קבוצה. עוד מעט ניגע בכמה המודל הזה באמת יכול להצליח ברמות הגבוהות, אבל בשביל ההתחלה - זה לגמרי עבד.
קטמון ואוסישקין לא הפסיקו לנצח ברמות הנמוכות. בשנת 2012 הפועל ת"א חזרה לליגת העל בכדורסל. להפועל ירושלים זה לקח קצת יותר זמן, יותר מכשולים (ויותר ליגות בדרך) - והיא עשתה זאת "רק" בקיץ 2021. בדרך, שתיהן גם הרוויחו את מה שרצו להשיג כל השנים - השם. זה לקח זמן ועקשנות, אבל בסופו של דבר המועדונים הללו חזרו למי שבאמת מקיימים אותם. הם חזרו לאוהדים.
כן, זה נשמע סיפור רומנטי - וזה אכן רומנטי מדי. כי שתי הקבוצות הללו עברו שינויים בדרך למקום המוצלח שבו הן נמצאות היום. שתיהן, בשם הצלחת הקבוצה, קצת הניחו את הרעיון הנשגב והרומנטי בצד. שתיהן עדיין על הנייר קבוצות אוהדים, אבל ברור לחלוטין שבקבוצות הללו היום - ההון, שבהתחלה נחשב כמעט למילה משוקצת, משחק תפקיד חשוב.
בהפועל ירושלים ברור לחלוטין שאורי אלון הוא הרוח החיה מאחורי העונה הגדולה הזו. גם הפועל תל אביב היום משגשגת הודות להסכמי חסות נדיבים, וגם העקרונות שהיו בראשית הדרך (בלי שישה זרים, בלי שריונים באירופה) קצת נזנחו - למען המטרה הגדולה. והאמת? טוב שכך. כי הפועל ת"א סל והפועל ירושלים רגל הבינו שאת הרעיון היסודי - מותר וצריך לרענן. שגם אידיאל נשגב צריך להיות מחובר למציאות כדי להצליח.
ובמציאות - המודל הרומנטי של אוהדים שאוספים שקל לשקל ומקימים קבוצה מעפר, יתקשה לשרוד במציאות של כדורגל מקצועני וכסף גדול. אבל אם יש דרך לחבר בין ההון הפיזי (של חסויות או אנשי עסקים שמוכנים לשים מכספם), לבין ההון האנושי - זה של הקהל, שיעמוד על הערכים וייתן את הגב, הרי שזוהי הדרך הטובה ביותר להגיע למימוש.
הפועל תל אביב כדורסל והפועל ירושלים כדורגל הן סיפור הצלחה, בגלל שהן היו מוכנות להשתנות. להכיר במציאות, לכבד את הכללים שלה ולעצב את עצמן מולה, כדי להפוך לקבוצות ספורט מצליחות. וכך, בחיבור שבין הון אנושי להון ממשי, הן מייצרות את הקבוצות הבריאות ביותר שיש בספורט שלנו. כאלה שלא תלויות בבעל הון קפריזי שהיום כאן ומחר לא, אלא יש להן שורשים עמוקים באדמה. כאלה שרוח חזקה לא יכולה להעיף לשום מקום.
