(אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
(אלן שיבר)|צילום: ספורט 5
עשור של איש אחד (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
עשור של איש אחד (אלן שיבר)|צילום: ספורט 5

כדי להבין כמה הסיפור של ברק בכר בכדורגל הישראלי מיוחד ובלתי נתפס, קחו לעצמכם רגע ונסו להיזכר מתי הפעם האחרונה שבה זכה באליפות מאמן ישראלי שאינו בכר. הניסיון להגיע לשם הוא בערך כמו הניסיון להיזכר בראש ממשלה שאינו בנימין נתניהו.

אני אעשה לכם את העבודה קלה: המאמן הישראלי האחרון שזכה באליפות ואינו עונה לשם "ברק בכר" היה רן בן שמעון. זה קרה עם עירוני קריית שמונה, לפני 11 שנה - באליפות ניסית והיסטורית, שלא תחזור על עצמה. אגב, לעוזר המאמן שלו קראו ברק בכר...

כך שהאליפות האחרונה שהושגה כאן, שלא היתה לבכר שום נגיעה בה, היתה של מכבי חיפה ואלישע לוי - בעונת 2010/11. 12 שנה עברו. מאז, גלעד שליט הפך מאסיר לאזרח חופשי, משה קצב הפך מאזרח חופשי לאסיר, ואוסאמה בן לאדן שהיה חי היום כבר מת. הרבה זמן, והרבה קרה בכדורגל הישראלי, במה שהותיר אותנו עם "עשור ברק בכר", עשור שבכל מקרה יסתיים היום בערב.

זו דומיננטיות של איש בודד שקשה לזכור בהיסטוריה של הכדורגל שלנו. כמובן שהיו כאן מאמנים מעוטרים וגדולים (ואין שום נטייה, בטח לא לי, לזלזל בהם) - אברהם גרנט ושלמה שרף, רוני לוי וגיורא שפיגל, אלי גוטמן ואמציה לבקוביץ' (ז"ל) וכמובן דרור קשטן יבדל"א ודוביד שוייצר ז"ל - השניים שהוליכו את הרשימה עד שבכר הצטרף, עם ההכתרה בשבוע שעבר. אבל אף מאמן לא הצליח לעשות זאת בפרק הזמן הקצר של בכר.

מסאי דגו. נכנס לנעליים הגדולות ביותר שיש (אודי ציטיאט) (צילום: ספורט 5)
מסאי דגו. נכנס לנעליים הגדולות ביותר שיש (אודי ציטיאט)|צילום: ספורט 5

18 שנה עברו מאז האליפות הראשונה של דרור קשטן ועד האחרונה שלו - הראשונה היתה הפועל כפר סבא ב-1982, האחרונה היתה הפועל תל אביב בשנת 2000. לדוביד שוייצר ז"ל זה לקח אפילו יותר - 22 שנה. אליפות ראשונה עם הפועל רמת גן ב-1964, האחרונה עם הפועל תל אביב ב-1986. במקרה של בכר, אלה היו בסך הכל שבע שנים - מהאליפות הראשונה עם באר שבע ב-2016 ועד התואר שהניף עם מכבי חיפה ב-2023.

אז מה סוד הקסם? מה גרם לתופעה המטורפת שהתוצאה שלה היא שבעשור האחרון בישראל, אם רצית לקחת את האליפות מברק בכר, היית צריך להביא מאמן מחו"ל? כמובן שאפשר לייחס זאת לוואקום שנוצר כאן בתחום המאמנים - אנחנו כבר לא בתקופה שבה התמודדו כאן שרף ושוייצר, או גרנט וקשטן, או גוטמן ואלישע. תחום המאמנים בישראל נקלע לוואקום פסיכי, שמתחדד עוד יותר כאשר בכר עוזב לחו"ל.

הביטו, לדוגמא, על רשימת המאמנים שמאיישים את הפלייאוף העליון: במקום הראשון עומד בכר, שכמובן לא רלוונטי. במקום השני (לפחות עד מחר) ניצב אליניב ברדה, תוצר מובהק של המערכת שבה הוא עבד - אחד שיפתיע אותי מאוד אם יעבוד כמאמן במקום אחר. השלישי הוא אייטור קראנקה, ש... ובכן, הוא אייטור קראנקה. נשארנו עם שלושה מאמנים נוספים - רן בן שמעון (האחרון שלקח אליפות והוא לא בכר), זיו אריה - מאמן צעיר שעד לא מזמן אימן ליגות נמוכות, ורן קוז'וק - שהתחיל את העונה בכלל כממלא מקום.

כמובן שיש משהו קצת מרמה ברשימה הזאת - מאמנים מעוטרים ועם רקורד לא רע, דוגמת רוני לוי או יוסי אבוקסיס, נמצאים בפלייאוף התחתון. אבל השורה התחתונה היא שכאשר בכר עוזב, הכדורגל הישראלי נמצא בוואקום של מאמנים איכותיים שיכולים לקרוא תיגר על הכתר. לא סתם מכבי חיפה ככל הנראה תלך על מישהו מהמערכת שלה כדי להחליף את בכר - מאמן קבוצת הנוער, מסאי דגו. לא סתם מכבי תל אביב לא סומכת על מאמן ישראלי (בטווח הארוך) כבר עשר שנים. לא סתם את נבחרת ישראל מאמן אלון חזן, שכמעט ולא אימן קבוצת בוגרים בליגת העל.

במילים אחרות, על משקל השיר שהיה צריך לזכות באירוויזיון 2023, ברק בכר הוא חד קרן. יש לו את הכוח של היוניקורן. איך זה קרה? לדעתי, בכר משקף את השינוי שעבר מקצוע המאמן בעשור האחרון בעולם - והגיע גם אלינו. זוכרים את הרשימה שהצבתי לכם למעלה? קשטן ושוייצר, גוטמן ושרף, אפילו רוני לוי - כולם היו מאמנים שהכוח שלהם נבע מהסמכות שלהם. מהעובדה ש"המאמן צודק גם כשהוא לא צודק". מאמנים שידעו לפטר שוער בשידור חי, להעיף שחקן מהסגל כי הוא צבע את השיער או לבעוט כדורגלן מאימון כי הוא לובש עגילים. המאמן הוא הבוס, ועל פיו - ורק על פיו - יישק דבר.

אם תרצו, זה מתחבר היטב לתרבות הישראלית - זו שבה כולם הלכו לצבא, ולכן "הרס"ריות" או הקשיחות נתפסה כתכונת אופי חזקה עבור דמות סמכותית. והעולם הזה, מה לעשות, השתנה.

דרור קשטן הוא, לטעמי, גדול המאמנים בכדורגל הישראלי גם היום. הרקורד שלו בשורה של מועדונים שונים, היכולת שלו להתאים את עצמו לכל קבוצה שבה עבד, והווינריות ארוכת השנים מדברת בעד עצמה. אבל גם קשטן בשנים האחרונות שלו נפלט בצורה כואבת מתחום האימון, בגלל שלא ידע להתחדש. הקשיחות הרס"רית, הראיונות הקטנים והקפדניים, הפרפקציוניזם והדיסטנס - הו, הדיסטנס - כבר לא עושים את העבודה שלהם היום. אם תשימו לב, גם בעולם הסוג הזה של המאמנים די נמחק.

מי המאמנים שכן מצליחים היום בעולם? ובכן, אלה המאמנים שמבינים שהם והשחקנים זה גוף אחד. אין כאן "מאמן" שעומד על האולימפוס, ושחקנים שצריכים לשרת אותו. אם אתה לא מצליח לגרום לשחקנים שלך להאמין בך, אתה פשוט לא תצליח. פפ גווארדיולה הוא הדוגמא המובהקת לכך. גם קרלו אנצ'לוטי (למרות הגיל המבוגר), שמצליח מאוד בריאל מדריד (גם אם השנה קצת פחות). זה לא עומד בסתירה לדרישה של המאמן מהשחקנים שלו - אם תזייף או תהיה פחות טוב, אתה תאבד את המקום שלך - ככה זה במציאות התחרותית של הכדורגל. אבל פפ, אנצ'לוטי, קלופ ויתר המאמנים מסוגם לא משתמשים בכוח שלהם כמשהו שלילי. הם מחוברים לשחקנים, ויודעים להוציא מהם את המיטב. לנצח ביחד איתם.

וברק בכר, להבדיל כמובן, עשוי מאותם החומרים. בכר לא מוותר על סנטימטר באימונים, אבל גם הקשר שלו עם השחקנים שונה ממה שהיה נהוג כאן בשנות השבעים, השמונים או אפילו התשעים. הרס"ריות התחלפה בפמיליאריות, הקשיחות הקשטנית בראיונות השתנתה למאמן שמסוגל לזרוק פאנצ'ליין אחרי משחק (נסו לדמיין את קשטן מצטט את הגשש החיוור או מתחיל לדבר באנגלית לתקשורת. קדימה, אני מחכה). זה לא אומר בהכרח שהמאמנים של פעם טעו - זה פשוט אומר שבכר, כנראה גם בגלל גילו הצעיר, הבין את נפש השחקנים וידע איך להוציא מהם את המיטב. התוצאות מדברות בעד עצמן.

הסיפור של ברק בכר מקבל תפנית. בגיל 43, באופן חסר תקדים בכדורגל שלנו, בכר יוצא לחו"ל בתור המאמן הבכיר בענף שלו - ללא עוררין. זה לא מהלך נטול סיכונים, כמובן; בכר מגיע למדינה, ובעיקר לקבוצה, שבה המאמנים זוכים להרבה פחות אמון מראש. הקרדיט שניתן לבכר בישראל - גם כשהוא הפסיד ואפילו הובס לפעמים - לא יהיה שם בכוכב האדום. אבל אם יש מישהו בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שיכול לעשות את המעבר הזה לסרביה, זהו בכר.

הכישרון הגדול של תחום האימון בכדורגל הישראלי פורש כנפיים. עכשיו רק נשאר לקוות שינחת בשלום.

"רצית עולם שלם
ניסית לעוף
אבל אדם מבין שהוא רק אדם -
אז הוא פורש כנפיים..."