כוכבית. זה בדיוק מה שמכבי חיפה היתה צריכה ליד האליפות הזאת. הדחה מול מכבי תל אביב בגביע? מצוין. חוסר יכולת לנצח אותה? מעולה. ההיסטוריה של הירוקים מתכתבת בצורה מושלמת עם תסריט העונה הנוכחית. דווקא מהמקום בו כשלו, חובתם של ברק בכר וחניכיו היא לשאוב מוטיבציה לשנה הבאה - מתוך החוסר, בדיוק כפי שהמועדון עושה כבר ארבעה עשורים.
הירוקים, שחוזרים לפסגת הכדורגל הישראלי אחרי 10 שנים בהן צפו בהגמוניה עוברת מקריית שמונה, דרך תל אביב, באר שבע ובחזרה, שמו את עצמם מחדש על המפה. כעת, יענקל'ה שחר והמועדון שלו עומדים בפני מבחן חוסן גדול - העונה השנייה. אחרי שהשיגו את מה שחיכו לו במשך עשור מיוסר, ברק בכר וחניכיו יהיו חייבים להיות יותר רעבים מאי פעם כדי לטרוף את הצמרת מחדש. הרעב הזה, הטירוף הזה, יכול להגיע רק ממקום של חוסר, של עוד משימה שצריך להשלים.
רעב גורם לנו לפעול. באופן טבעי, כשאדם רעב הוא הולך להשיג אוכל, בכל צורה, כי אין אפשרות אחרת. כאלו היו אוהדי מכבי חיפה בעשר, עשרים ואולי שלושים השנים האחרונות - רעבים. מאז עונת 1990/91, הדאבל הירוק הראשון והאחרון בהיסטוריה, היציעים בקריית אליעזר, ולימים סמי עופר, חיו בתחושת החמצה, הרגשה שמשהו לא מספיק.
המועדון הזה, שאסף את צלחת האליפות ה-13 שלו, ממשיך לקבע עצמו כאחד הגדולים בישראל מאז שהפך לגדול בעצמו. עד לעונת 1983/84, אז זכתה מכבי חיפה באליפות הראשונה בהיסטוריה שלה, בארון התארים הירוק שכב גביע בודד שצבר אבק אי שם מעונת 1961/62. לקח לקבוצה מהכרמל 22 שנים מאז שקטפה את תארה הראשון, ועד לרגע בו הפכה לגדולה באמת. מאז אותה אליפות לפני 37 שנים, הקטר הירוק הפך לכוח הדומיננטי ביותר בכדורגל הישראלי. עם 13 צלחות אליפות בפרק הזמן הזה, אין מועדון שמגיע למספרים דומים, כשמכבי תל אביב, לה כמובן יותר אליפויות לאורך ההיסטוריה (19 מאז קום המדינה), זכתה בתואר 9 פעמים בזמן המקביל.
אך בכל זאת, ולמרות ההצלחה הגדולה של חיפה בארבעת העשורים האחרונים, תחושת החוסר ממשיכה לשלוט ביציעים בסמי עופר. הדברים אף פעם לא מתחברים לירוקים עד הסוף. משנת 1986, אז גילי לנדאו והנבדל הפאסיבי ש"גנבו" את האליפות מהירוקים ארבע דקות לסיום העונה, דרך טראומות כמו רוזנבורג, מאלמו ואובדן האליפות בעונת הקיזוז שגרמו לאוהדים בסמי עופר לתחושת דריכות תמידית, כשבמקרה של מכבי חיפה, מסתבר שהיא הכרחית.
גם בעונות הטובות ביותר בהיסטוריה של המועדון, תמיד ריחפה תחושת הפספוס. החל מהקבוצה ההיסטורית של אייל ברקוביץ', ראובן עטר ואלון מזרחי ב-1993/94 שסיימה עונה שלמה ללא הפסד אך מעדה בגביע, דרך שתי עונות הצ'מפיונס - באחת קמפיין של 7 נקודות ואיבוד האליפות למכבי תל אביב במחזור הסיום, ובשנייה, למרות שהיתה לה הקבוצה עם אחוזי ההצלחה הגבוהים בהיסטוריה של ליגת העל, תיזכר העונה בעקבות קמפיין ה-0-0-0 ואובדן האליפות מאותו שער של ערן זהבי.
זה לא נגמר כאן. מכבי חיפה של 2000 עד 2002, זו שדרסה את הליגה תחת אברהם גרנט והציגה כדורגל שלטענת אוהדים ירוקים רבים היה הטוב ביותר שראו אי פעם בקריית אליעזר, ויתכן שבכדורגל הישראלי בכלל, סבלה ממפלות כואבות באירופה (זוכרים את פרשת הפקס?) ופספסה שני גביעים בצורה טראגית - אחד בחצי הגמר אחרי שהובילה 0:2 על מכבי פתח תקווה שהפכה ל-3:2, והשני עם אותו פנדל מפוספס של ג'ובאני רוסו בגמר מול מכבי תל אביב. אפילו הגביע ההיסטורי בעונת 2015/16 שהסיר "קללה" של 18 שנים ללא לחיצת יד עם נשיא המדינה, קיבל תפנית טראגית עם עזיבתו של יוסי בניון ליריבה הגדולה ביותר של הירוקים עוד באותו הערב.
מכבי חיפה נולדה להנות, נועדה לגדולות, בנויה להצלחות, אך תמיד מרחפת בה ההרגשה שאפשר היה להשיג יותר. אוהדיה, שחקניה ואנשיה של אלופת המדינה החדשה מונעים בארבעת העשורים האחרונים מחוסר, וזה דבר מצוין. תחושת ה-"אנחנו גדולים, אבל לא מספיק" של הירוקים היא בדיוק זו שתמיד תדחוף אותם קדימה, כי רק מתוך רעב אפשר להגיע למקומות הרחוקים ביותר.
