יואב כץ הוא ללא ספק אחד הבעלים היותר צבעוניים בכדורגל הישראלי. לכבוד יום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל, הבוס של הפועל חיפה מדבר לא רק על הקבוצה שלו, אלא גם על מדינת ישראל אותה הוא עזב כבר לפני עשרות שנים, פוליטיקה, הבחירות, הסיבה שבגללה הוא לא ישוב לגור בארץ, המאמן הישראלי, פרשת גבריאל תמאש וגם הרגע שיזכור מההכרזה על מדינה יהודית.
קרוב ל-15 שנים שיואב כץ הוא הבעלים של הפועל חיפה בכדורגל. "בתחילת דרכי עשיתי דיל עם בית המשפט לפיו אני יכול לצאת תוך שנה-שנתיים. הגרעונות הגיעו למיליונים ואף על פי כן החלטתי להישאר. בכל שנה שכר השחקנים עולה והגירעונות הופכים ליותר גדולים, אבל זה חלק מהעסק", הוא הסביר.
בשנים האחרונות כץ ניהל לא פעם מו"מ למכירת הקבוצה, אך נראה שהוא לא מוכן לוותר עליה בקלות: "לא אהיה הבעלים של הפועל חיפה בעוד 15 שנה. בזמן האחרון אני מסתכל קדימה, איך אני יכול להעביר את מקל השליחים למישהו אחר, זה לא קל למצוא את הבן אדם המתאים. אני זוכר שבאו אליי חיים רמון שהיה סגן ראש הממשלה, מני וויצמן ומאיר תושב. אחד השאלות ששאלתי את שני אנשי העסקים שעובדים מסביב לעולם עם כל הקשרים שלהם איך מוצאים את הבן אדם הנכון והם תיארו לי שזה קשה מאוד".
הפועל חיפה תחתום באכזבה עונה בה לא הצליחה להשתחל העונה לפלייאוף העליון. ארבעה מאמנים עמדו על הקווים ולכך יש להוסיף את ההדחה נגד הפועל עכו מהלאומית בגביע המדינה. למרות זאת, הבעלים מרוצה: "זו עונה טובה שלנו אותה התחלנו עם זכייה באלוף האלופים. הגענו לסיבוב השלישי באירופה ואת העונה הסדירה סיימנו במקום השביעי, כך שאני מקווה שנהיה שם גם אחרי הפלייאוף והשלים עונה 11 ברציפות בליגת העל. זה הישג ששייך לקבוצות גדולות, ארבע מתוכן הן מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע. הנוער עשוי להעפיל לליגה הבכירה. הגדלנו את מספר הצופים ב-20%. אנחנו במקום החמישי או השישי בכמות קהל".
כץ נחשב לאיש עסקים מצליח מאוד והונו לעולם לא נחשף, אך למרות זאת מלבד הפועל חיפה אין לו פעילות עסקית בישראל. "מבחינה כלכלית ישראל היא אחת המדינות החזקות בעולם, אבל מבחינה חברתית זה כמו הניסוי שאתה מכניס שני עכברים לכלוב והם מסתדרים, שלושה עכברים מתחילים קצת בעיות וכשיש 20 עכברים אחד אוכל את השני. בישראל יש יותר מדי עכברים בכלוב ואחד אוכל את השני".
"יש התנהגות מכוערת בחיי היום יום", כץ העביר ביקורת חריפה. "נולדתי בישראל כשהיא הייתה ענייה, אבל יחסי האנוש היו טובים. כל אחד עזר לשני. כיום יש איומים מבחוץ, אין עזרה הדדית ואנשים מתנהגים לא יפה אחד לשני. צריך לשפר את היחסים החברתיים בישראל. הקנאה לא סימפטית, אני לא יודע אם הייתי חוזר לגור כאן בגלל היחסים האלו. בארה"ב אתה מכיר את השכן שלך ברמת שלום-שלום, אף אחד לא נכנס לעור של השני. כאן כל אחד נכנס לעור של השני, לטוב ולרע".
לכץ יש גם הרבה מה להגיד על הבחירות האחרונות לממשלה והעתיד תחת בנימין נתניהו: "הרושם שלי מהבחירות הוא שהן על בסיס דמוגרפי ולא יהיו שינויים בשלטון עד שלא יהיה שינוי דמוגרפי. יש ארבע קבוצות גדולות - דתיים, ערבים, אשכנזים וספרדים. הבחירות הן יותר משיקול דמוגרפי ולא על פי היכולת של האנשים. כך גם זה בארצות הברית".
האם יש סיכוי שנראה אותו בפוליטיקה? "אני לא אדם פוליטי ולא הייתי נכנס לממשלה. אני יזם מסחרי, אוסף אמנות ועשיתי פעם סרט אפילו. אני לא מתעסק בפוליטיקה ואם הייתי נכנס לעולם הזה לא הייתי מקבל משרה אפילו בתור 'תופס כלבים'".
אם היית שר התרבות והספורט, איך היית פועל?
"הפוליטיקאים שלנו פועלים יותר במישור המוניצפאלי ופחות מבינים את החשיבות של הספורט שיכול לעזור בקידום החברה. הספורט הוא מכשיר חינוך יותר טוב אפילו מבית ספר עיוני. הרבה מדינות דווקא מדגישות את הספורט ומבינות את החלק החינוכי בו. אצלנו לאט לאט כן מבינים. אני חושב שזה מאוד יכול להשפיע על הבריאות הפיזית, המנטלית ובעיקר על ההישגיות של חברה. ברגע שאתה דוחף ספורט קדימה, אז ההישגיות של החברה יותר טובה".
מה יקרה קודם - ישראל תעפיל למונדיאל או שהפועל חיפה תזכה באליפות?
"אני מקווה ששני הדברים יקרו כמה שיותר מהר. הסיכויים שווים".
מי המאמן הכי טוב שעבד תחתיך בהפועל חיפה?
"כולם היו מאמנים חכמים שבחרו מקצוע קשה מאוד. למאמן כדורגל יש סיכוי של 50 אחוזים לפיטורים בכל שנה. העצה שלי היא שכולם ילמדו ניהול עסקים ואחרי הכדורגל יהיו יכולים לקבל פרנסה בדרך אחרת. חלק מהמאמנים היו ישרים איתי וחלק לא. לא היה לי עדיין מאמן עם השכלה אקדמאית".
גבריאל תמאש יישאר?
"אני לא פוסל את זה, אף על פי כל מה שקרה. אולי גם יקבל תפקיד אחרי הפרישה".
איזה זכרון יש לך מיום העצמאות?
"הזיכרון הכי גדול שלי הוא מהילדות בירושלים, זה היה קצת אחרי המצור כשהתקבלה באו"ם החלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כל האנשים רצו ברחובות וצעקו 'מדינה עברית, עלייה חופשית'. הייתי רק בן שלוש וחצי, אבל לעולם לא אשכח איך רצתי עם אבא שלי. אנשים טיפסו על אוטובוסים ומכוניות. במשך תשעה חודשים לא היה לחם ומים. זה זיכרון חזק שעד היום אני לא שוכח את זה. אמוציות של 2,000 שנים התפרקו ביום אחד".
