הנשמה של הקבוצה: לא יהיה עוד גוסטבו בוקולי

"כשאהיה גדול אני רוצה להיות גוסטבו בוקולי", צייץ דקל קינן בשלהי אוגוסט 2013, ובעצם אמר (או כתב) בגלוי את מה שכל אבא צריך להגיד לבנו שעולה לראשונה למגרש כדורגל, וכל מאמן צריך לומר לשחקניו באימון הבכורה. לאנשים כאלה - שכולם שואפים להיות כמוהם - קוראים מודל לחיקוי. אבל יש לתופעה הזו גם שם נוסף: גוסטבו בוקולי.

בוקולי היה כזה, כי הוא אף פעם לא היה שבע. תמיד רצה עוד. כשהיה מהיר והטכניקה נשפכה לו מהרגליים, הוא כבש ובישל בלי שום בעיה וסחף את מכבי חיפה לעונות בלתי נשכחות. כשכבר לא היה מספיק מהיר כדי לשרוף את האגף, הוסט למרכז – רק כדי להמציא את עצמו מחדש ולהיות חלק מתארים נוספים בירוק. היו רגעים, ואפשר להתעלם ממספר משחקים חלשים בשלהי הסיום, שהיה נראה כאילו בוקולי נולד להיות קשר אחורי - וכל זה כשרק שנה-שנתיים לפני כן - לכולם היה ברור שהוא הקיצוני-ימני הכי טוב בליגה, ובפער עצום.

הסיבה פשוטה: בוקולי נולד להיות כדורגלן. שחקן כדורגל אמיתי, משקיען, מקצוען. לא כזה שעולה למגרש כדי לסמן 'וי', לא כזה שבחר במקצוע הזה בגלל הכסף הרב, אור הזרקורים, התהילה ובונוסים נוספים – אלא כזה שעולה למגרש כדי לשרוף את הדשא, ולא במרכאות. לטרוף את היריב. להילחם על כל כדור. להזיע, לדמם, להיפצע. כזה שיודע לשלב בין טכניקה נדירה – ויש כאלה שכבר שכחו עד כמה הוא היה כזה – לבין לחימה ללא פשרות, בכל מסגרת, ולא משנה מה התוצאה.