עוד סיפור אחד של אהבה: ערן זהבי כתב את הסוף המושלם

אחת האמיתות הכי מובהקות של התקופה שבה אנחנו חיים, היא שמת סופית עידן "הפרישה בשיא". המחשבה שלפיה שחקנים מגיעים לפיק הקריירה שלהם, לרגע שבו הם באמת השיגו הכל - ואז מרימים ידיים, כשהם עוד יכולים לפרוש בכבוד. מייקל ג`ורדן מזוהה עם המהלך הזה (למרות שהפרישה האמיתית שלו הגיעה שנים אחרי השיא שלו, עם הוושינגטון וויזארדס ב-2003), ובעולמות אחרים - גם ג`רי סיינפלד, שעזב את הסיטקום המצליח בהיסטוריה אחרי העונה השמינית - פשוט כי כבר לא היו שיאים לשאוף אליהם.

אבל העידן הזה, כאמור, מת. היום, ספורטאים בכל התחומים ממשיכים לשחק עד שהרגליים שלהם פיזית לא עומדות בזה. פדרר, נדאל, לברון, סטף, זלאטן, מסי, רונאלדו - כולם שיחקו ושיחקו ושיחקו (חלקם עדיין משחקים ופרישה לא נראית באופק). כולם סחטו כל טיפה מהלימון שנקרא קריירה, במה שהוא ספק רצון להיאחז בתהילה - וספק חרדה מהיום שאחרי, ומהריקנות שבאה איתו. בכך, הם בעצם מהמרים על עצמם - הם מקווים שיוכלו לפרוש בטעם טוב, שזקנתם לא תבייש את נעוריהם.

ואף על פי כן, אם לרדת לרגע מהאייקונים - ערן זהבי הצליח לעשות את שני האקטים. הוא גם משך את הקריירה עד תום, וגם הצליח לפרוש כשהוא בשיאו. זה לא סוד שבטורים קודמים, כתבתי שהוא היה צריך לפרוש אחרי הזכייה ב-2024 - אחרי שער ניצחון בסמי עופר. זהבי בחר להמשיך לעוד שנה, בהחלטה שהיא לא נטולת סיכונים, אבל היא השתלמה לו בענק. תמונת הסיום האמיתית שלו היתה בבית ולא בחוץ, מול עשרות אלפים שקיבלו אותו באהבה, ואחרי שלושער במשחק אליפות. הקאט אולי נדחה, אבל בסופו של דבר הגיע בזמן - זהבי פרש כמו שהוא היה צריך לפרוש.

וזה הקאט המושלם, ביותר ממובן אחד. את הקריירה של ערן זהבי לא צריך לספר רק במובנים ספורטיביים (גם אם ספורטיבית היו הישגים רבים) - אלא במונחים קולנועיים. לצד ההצלחה המטורפת שלו על המגרש, זהבי תמיד ידע לכתוב את הנראטיב שלו בצורה מושלמת - בשורה של סצנות בלתי נשכחות, שספק אם הוא כיוון להן, אבל הן מנוסחות באופן הכי רהוט שיש.

מהדמעות כילד במגרש האימונים של הפועל ת"א, שער הניצחון בטדי, שער ההעפלה לליגת האלופות בהפועל, המספרת בליון, הפיו פיו, הבעיטה לפואד, הגול המדהים בבאזל, זריקת הסרט, השלושער נגד אוסטריה, "נאום העכברים", החמצת הפנדל נגד סקוטלנד, שבירת השיא בנבחרת, הראבונה בסין, הגול נגד אייאקס בארנה, החזרה לבלומפילד עם פ.ס.וו, הקאמבק למכבי, האליפות החמישית והשישית כשהוא במוקד. כל אלה לא היו רק רגעים גדולים ספורטיבית - אלא גם חזותית. משאירים תמונות שייחרטו בזיכרון הקולקטיבי שלנו לעד. לטוב, ולפעמים גם לרע.