טימוטי מוזי: "כילד חשבתי לפרוש. אני חי בחלום"

הוא אחד מסיפורי הסינדרלה הגדולים בכדורגל הישראלי. אחד שצמח מלמטה, היה בתהומות ועכשיו נושם אוויר פסגות. טימוטי מוזי הגיע לפודקאסט "הספורט הירושלמי" בשיתוף עיריית ירושלים ודיבר על מתן דוגמה לדור הצעיר ולנוער בסיכון: "אני עדיין בדרך כמו כולם, עדיין לומד מאחרים". שיחה קצת אחרת עם שחקן מסוג אחר.

האזינו >>>

"בית"ר זה הבית שלי. המועדון קיבל אותי מהרגע הראשון ורציתי להיות כאן. לתת השראה לדור הצעיר? אני עדיין בדרך כמו כולם, עדיין לומד מאחרים. זו עבודה קשה, גם לדחוף את עצמך בימים קשים כשיש פחות רצון ופחות כוח, תמיד צריך לדחוף את עצמך ולהאמין, וללמוד מכולם". טימותי מוזי, הבין מהר מאוד שהוא סמל ותפקידו לתת דוגמה לדור הצעיר. 

כשהתבקש להגיע לפודקאסט "הספורט הירושלמי" בהנחיית שחקן העבר איתן מזרחי והשדר רן מלובני, כדי לדבר על פעילות העירייה למען נוער בסיכון, הוא נרתם מיד והודה: "זה בא מבית. בסוף זה משהו שגדלתי איתו מגיל צעיר, ואני בטוח שכל הורה רוצה שהילדים שלו יעזרו ויתרמו לקהילה".

על השער שכבש  נגד ריינה, אמר: "זה משמח ממש. האם קבענו מקום לחגיגות האליפות? לא ממש לא. אנחנו עובדים קשה בלי קשר ולא חושבים על זה. יש הייפ טוב, ההרגשה טובה. נדבר בסוף העונה אבל, נמשיך לעבוד קשה".

"מה שונה השנה? אנחנו עובדים קשה יותר ורוצים יותר. התבגרנו ביחד כקבוצה ואני חושב שזה חשוב. האם הייתי מעדיף לפזר את השערים במקום השלושער? האמת שלא. להבקיע שלושער זה משהו מאוד מיוחד, בטח בבית"ר ובטדי".

בהמשך, הוא סיפר על החוויה לשחק בבית"ר ירושלים: "בית"ר זה אירופה בישראל, אנשים לא מבינים את ההייפ מהקהל. בכל מקום שאנחנו נוסעים, בכל אצטדיון הם תומכים בנו. אנשים לא מעריכים את זה, כי ברגע שהם מרגישים טיפה של זה - הם יצליחו לקלוט. לא חלמתי ודמיינתי את הגודל של בית"ר כשהייתי צעיר יותר".

מוזי התייחס גם לסוכנו ג`קי דהן: "ג`קי לקח אותי בגיל 12 כשהייתי בהפועל רעננה, ומשם עשינו דרך. הוא עדיין סוכן שלי, אבל עבורי הוא כמו אבא. אני סומך עליו ב-200% שזה ישתלם. שני ההורים שלי הגיעו מאפריקה - אבא מקונגו ואמא מדרום אפריקה. הם הכירו כאן בישראל והתחתנו, ומשם התגלגלנו מחדרה לתל אביב ואז לרעננה, ואז הם התגרשו. נשארנו אני ואמא שלי ועברנו ממקום למקום. הכדורגל תמיד תפס אותי והייתי עם כדור כל הזמן".

על הקשיים סיפר: "מבחינת הכדורגל לא שיחקתי הרבה בהתחלה. בגילאי ילדים לא שיחקתי ולא היה לי עוד את החוש הזה. זה לא היה פשוט ולא ידעתי לעשות. מה שעזר לי היה הבית ספר, שם הייתי משחק בהפסקות ועובד על עצמי, וזה עזר לי להתמודד. בתור ילד אתה אומר לעצמך - טוב אני אפרוש, זה לא זה. היו לי עוד הרבה חוגים ושיחקתי בעוד הרבה ענפים אבל הכדורגל היה ה-דבר. בסוף הצלחתי לפרוץ בגיל הצעיר ולהיות מוכר יותר ושמעו עליי, והייתה לי מעטפת, בעיקר מאמא שלי, שדחפה אותי תמיד. היא נתנה לי הכל כדי להצליח ואמרה לי ללכת לנסות הכל. ברגע שהיא הבינה שכדורגל זה הדבר - היא לקחה אותי כל יום למגרש והיא הייתה עומדת בשער איתי. היא הייתה אם חד הורית והיא הקדישה כל זמן שהיא הייתה יכולה בלעזור לי".