תסתכלו בעיניים שלהם ותגידו שזה רק ספורט

אהוד מנור ז"ל עשה בחייו הרבה דברים יפים. הוא היה (לדעת רבים) הפזמונאי הכי טוב שהיה כאן, אחראי על השותפות האגדית עם מתי כספי ז"ל, כתב שירים גדולים לאירוויזיון, תרגם מחזות, שידר ברדיו - קשה לחשוב על המוזיקה העברית שאנחנו מכירים ואוהבים בלעדיו.

אבל יש גם דבר אחד שהוא לא עשה טוב - וזה נוגע בעיקר לשלוש מילים, שכתב בשיר (המצוין!) של דפנה דקל, שנוצר לקדם אירוויזיון 1992. ושלוש המילים הן "זה רק ספורט". חשוב לציין שאת הטקסט, לפחות לפי התיאוריה שלי לפחות, הוא לא כתב על הספורט שאנחנו מכירים ואוהבים - אלא על הספורט שלו, האירוויזיון. ובכל זאת, המילים האלה צברו תאוצה הרבה יותר מהשיר (שזכה במקום השישי, אגב).

ומה הבעיה בשיר הלא מזיק הזה? ובכן, שהוא הפך להיות התירוץ המושלם למי שאוהב לגמד את הספורט. המחשבה ש"זה רק ספורט" אמנם מנחמת במקרים מסוימים, אבל לרוב טוענת שהספורט הוא איזה חוויה שולית בחייו של אדם. משהו קטן וקצת מגוחך, שנמצא בשולי החיים - בסוף מהדורת החדשות, בקצה של העיתון, משהו שהוא שנייה לפני האייטם על הדובים שברחו מהספארי או על הרומן החדש של עדי הימלבלוי. אז האם באמת "זה רק ספורט"? זמן לנפץ מיתוס.

נתחיל בשלב האמת - זה נכון שבהשוואה לחיים, בטח לחיים במדינה כמו שלנו, לספורט יש את הפרופורציות שלו. בניגוד למשפט ההוא של ביל שנקלי המנוח, זה לא באמת עניין של חיים ומוות - זו מלחמה שאין בה הרוגים או פצועים, וכולנו תודה לאל יוצאים ממנו פיזית בשלום (בדרך כלל). כשאנחנו נתקלים בטרגדיות של המציאות, במקרים רבים יש לנו את התחושה שהספורט הוא קטן ולא חשוב - ביחס לדילמות הגדולות, לדברים שהם ברומו של עולם. ועדיין, זה לא רק ספורט.

כי ספורט אף פעם לא היה רק על המשחק עצמו. הוא תמיד שיקף דברים גדולים יותר, מגמות משמעותיות בחברה (כל חברה), הבדלים תרבותיים שמתנגשים. בגלל שהספורט הוא דת חילונית לאנשים כה רבים (בטח מקצועות כמו כדורגל), הוא באמת שייך לכולם - וכולם יכולים לבוא בשעריו. אין מגבלות מעמדיות בכניסה, לעשירים אין שום יתרון על פני העניים ואף אחד לא בודק מה צבע העור שלך כדי להתקבל. ובכך, הוא הופך לדבר הרבה יותר משמעותי מהמשפט הדבילי ההוא של פרופ` לייבוביץ`.

זה לא רק ספורט, כי זה המקום היחיד שבו מריטוקרטיה עובדת ב-100% בעולם שלנו. המקום היחיד שבו אתה נמדד רק על הכישרון שלך, ועל היכולת שלך להיות טוב מספיק - ולא על שום דבר אחר. אם לא תהיה טוב מספיק, העובדה שאתה עשיר או מיוחס לא תוסיף לך (לעתים היא רק תזיק).

יש המון בנים של מאמנים או שחקנים שמתמודדים בספורט של אבא שלהם, אבל הם חייבים להרוויח את המקום שלהם בזכות יכולת. לאורך זמן, שום דבר חומרי לא יקנה לך מקום בהרכב הפותח, או בחמישייה, או בקריטריון האולימפי. את זה קונים, כמו שאמרו פעם ב"תהילה", רק בזיעה.

זה לא רק ספורט, כי זה המקום היחיד שבו בחברה מקוטבת ומפולגת - אנשים מסוגלים להיות ביחד. כן, זה תמיד בא עם הקשיים של החברה. ספורט הוא לא מנותק מהעולם, ולפעמים הוא סופח אליו את הרגשות הכי קשים (שנאה, אלימות, גזענות). אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, זה המקום שבו יהודים וערבים, שחורים ולבנים ובני דתות ומגזרים שונים - עובדים למען מטרה גדולה יותר.

תחשבו על דני אבדיה ואלפרן שנגון. אחד מהם ישראלי, השני טורקי. ודווקא בתקופה שבה בין שתי המדינות יש מתח גדול, הם מצליחים להיות חברים (על אפם וחמתם של הרבה טורקים שעיקמו את האף) - כי לשניהם, בטח במשחק האולסטאר שבו השתתפו, היתה מטרה גדולה יותר מול העיניים. הם היו קודם כל ספורטאים, ורק אחר כך בנים של דת או של לאום.

גם בארץ, העובדה ששחקנים יהודים ומוסלמים משתפים פעולה היא ממש לא מובנת מאליה - בעולם שבו בני אדם מדתות שונות בדרך כלל מתרחקים אחד מהשני, הספורט דווקא מקרב אותם. לא בלי קשיים, לא בלי בעיות - אבל שם זה קורה הרבה יותר מבכל מקום אחר, בטח באווירה החשדנית שאחרי ה-7.10. הספורט אמנם מביא לתוכו את הקשיים והסיבוכים של העולם, אבל הוא גם - לפעמים - מציע דרך לפיתרון.

וגם בסוגיות חברתיות, אנחנו רואים איך הספורט מקדים את העולם בסובלנות כלפי האחר. ספיר ברמן אהודה ואהובה - לא רק בגלל הסיפור האישי שלה, אלא קודם כל כי היא טובה במה שהיא עושה. ספורט היה המקום שבו שחורים באמריקה, או ישראלים מבני עדות המזרח, הצליחו להתגבר על הדעות הקדומות ולהצליח - פשוט כי הדלת היתה פתוחה. בעולם שבו מי שטוב משחק, כל עוד תביא תוצאות - אף אחד לא יבדוק לך את תעודת הזהות.

מי שחושב ש"זה רק ספורט", שיסתכל בעיניים של החטופים שחזרו - ישר אל הקבוצה האהובה שלהם. גלי וזיו ברמן, אמילי דמארי, רום ברסלבסקי, אלקנה בוחבוט, מתן אנגרסט, משפחת הורן, אור לוי - אצל כולם, הספורט היה השער לנורמליות. לחיים האמיתיים. הוא מה שהחזיק אותם בחושך של השבי, ומה שסימל את השחרור האמיתי שלהם מכבלי ארגון הטרור הנתעב.

בהשאלה על דבריו של שגיא מוקי שפרש השבוע מג`ודו - ספורט הוא לא חלק מהחיים, הוא החיים. הוא משהו שמספק משמעות לאנשים כה רבים, מאיזורים שונים של החיים, ממעמדות שונים, מדתות אחרות, אנשים שמעולם לא היו נפגשים - יכולים למצוא את עצמם אחד ליד השני. על הדשא, על הפרקט, על המסלול או ביציע. הוא אולי אלטרנטיבי, אבל בהרבה מקרים הוא מסוגל לתת משל לחיים - ואפילו דרך טובה יותר לחיות איתם. חיים בלי דעות קדומות, בלי הנחות יסוד מטופשות - אלא מקרים שבהם אנשים מתחרים אחד בשני רק על בסיס מה שהם יכולים לעשות. במו ידיהם ורגליהם. כמה זה נדיר.

לכן ספורט מרתק יותר מכל דבר אחר היום. לכן הוא מדורת השבט האחרונה שמרתקת אנשים למסך בכל העולם. כי הוא מציע חיים טובים יותר - גרסה משופרת לעולם הבעייתי שאנחנו חווים מבחוץ. המקום שבו אנחנו יכולים להרגיש עולם מתוקן: שבו, כפי שאמר פעם מרטין לותר קינג, אדם לא נמדד על ידי צבע העור שלו, אלא על ידי תוכן אישיותו. זה היה החלום שלו, וזו המציאות של הספורט - מאז שהוא החל להתקיים, ועד עצם היום הזה.

אז לא, זה לא רק ספורט. אלה החיים. ואלה החיים הכי טובים שאפשר לדמיין, בעולם המורכב שלנו.