בימי הזוהר שלו במועדון, בהפועל באר שבע חלמו שברק בכר יהפוך אצלם לסוג של אלכס פרגוסון ישראלי. איש מקצוע שרץ עם מועדון לאורך הרבה שנים, במנותק מהתרבות השלטת בענף כאן. כשהיו גם הישגים, הרעיון הזה נראה גם איכשהו הגיוני לכולם, כולל למאמן עצמו. אבל אז הגיעו גם הכישלונות והאכזבות, וברק בכר הבין שהוא ממש לא אלכס פרגוסון, גם עבור המועדון לו הביא שלוש אליפויות ברציפות. הפועל באר שבע הראתה לנו שהיא לא באמת למדה מה היה הסוד של השושלת המופלאה ההיא ממנצ'סטר, אפילו אחרי שניפצה את ההגמוניה של מכבי תל אביב בישראל.
כמה לא מפתיע לגלות שהפועל באר שבע לא זכתה מאז באף אליפות. שחקנים באו והלכו, כוכבים התגלו ונעלמו, אבל הפועל באר שבע עדיין לא התגברה על העזיבה של ברק בכר. לא משנה כמה מוטיבציה יש למי שוויתרה על בכר אז, אלונה ברקת, באר שבע איכשהו תמיד פוגשת את אותה תקרה: גביע, מקומות 2-3, אבל את הצעד האחרון לעבר הארץ המובטחת באר שבע החדשה עדיין מתקשה לעשות.
זו אולי גם הסיבה שברקת הלכה לחפש את הברק בכר הבא שלה במקום אחר ממה שאחרים חשבו עליו – אצל אליניב ברדה, אחד שלא ממש רצה להיות מאמן. הדרך שבה ברדה קודם אחרי הפיטורים של רוני לוי לא היתה ראויה למועדון רציני, אבל הרעיון הכללי התגלה כמבריק. ברקת, אולי גם במטרה סמויה לבלום את המוטיבציה הלעתים מוגזמת שלה, החזירה לקדמת הבמה את האיש ששינה את פני המועדון שלה כאשר חזר ארצה כשחקן. הבעלים הצליחה כך להשיג את אותו אפקט גם עם ברדה המאמן. יתרה מזו, בתור מנהל מקצועי ההשפעה של ברדה היתה מינורית עד לא מורגשת. מאז שעבר לעמדת המאמן, הפועל ב"ש חזרה להיות קבוצה ברדאית.
וזו אולי המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לברדה: האופי הלוחמני שלו, הלא מתפשר, הלא מוותר, משולב בחכמת ספורט מרובה, לצד כישרון לא מבוטל וחינוך נכון, מורגש שוב בכל פינה בהפועל באר שבע. אין מדד מדויק יותר לכוחו של מאמן מאשר לגלות עד כמה האופי שלו נוכח בסגנון המשחק של הקבוצה. ברדה עשה זאת מעמדת החלוץ, וכעת גם מעמדת המאמן – משהו שהוא לא הצליח להשיג מעמדת המנהל המקצועי, או איך שלא קראו לתפקיד הקודם שלו.
אם כשחקן ברדה הוכיח לנו שגם אגדות כדורגל יכולות לחזור מחו"ל למועדון הנעורים שלהן ולא להתבזות, כך הוא גם נוהג כעת כמאמן. ראינו לא מעט שחקני עבר גדולים חוזרים לעמדות אימון בקבוצות ליגת העל, או כאלה שהם מזוהים איתן. לברדה נותרה עדיין הגישה הנכונה שעוזרת לו לצלוח גם את המכשול הזה. דוגמה קטנה לכך אפשר היה לראות בצורה שבה הגיב לביקורת שספג על נאום המקופחים שלו. כוכבים במעמד שלו היו נעלבים מהאש, לא מפסיקים להתעסק באותם פרשנים וכתבים שסנטו בו, אבל לא ברדה. הסמל הכי גדול של הפועל ב"ש הביא איתו מבלגיה את אחד ההרגלים הכי חשובים שהספורט מקנה לך: להמשיך הלאה. כל יום הוא משהו חדש, אחר. וכך הוא גם עשה אחרי נאום המקופחים.
ברדה הוא עדיין לא ברק בכר, אבל חייבים לומר שבהרבה מאוד דברים הוא הדבר הכי קרוב למקור אותו מחפשת הפועל באר שבע מאז הפרידה ההיא, במודע או שלא במודע: האופי המיוחד שלו, היכולת לנהל סגל רחב, הכריזמה הכללית והיחס האחר שהוא מקבל מהבעלים התובעני שלו לעתים, מספקים לבאר שבע הגנה וביטחון שהם לא קיבלו ממאמנים אחרים. וגם כשלא הולך, ברקת חושבת יותר מפעמיים לפני שהיא מערערת על ההחלטות של המאמן. התוצאות מלמדות על כך.
בדרך להחזרת ההגמוניה בכדורגל הישראלי, ברקת גם צריכה לגלות את הברדה החדש שלה על המגרש. למרות שהיא שופעת בשחקנים מצוינים, הפועל באר שבע עדיין צריכה את שחקן העל הזה שיעשה עבורה את ההבדל האחרון באמת בין גביע לאליפות. את המליקסון הזה, או וואקמה. אבל כשיש לך מאמן שהוא סלע יצוק כמו ברדה, אוהדי הפועל באר שבע יכולים להיות רגועים שהקבוצה בסוף תגיע לשם. היא לא תזרוק את התינוק עם האמבטיה תוך כדי תנועה.
בסוף הרי, מכבי חיפה תרד מהפסגה ומכבי תל אביב שוב תמשיך לבזבז יותר מדי כסף. עם מאמן כמו ברדה, הפועל ב"ש יכולה לעבור את התהליך הנכון במטרה לארוב לרגע הזה. כדי להיות הסוס השחור, הלא צפוי, במקום הנכון, בזמן הנכון. זה היה ברדה השחקן: כוכב של עבודה, של השקעה, של חריצות. אם ברק בכר הביא אז את האומץ שהיה חסר לבאר שבע כדי להיאבק על תארים, ברדה מקנה לקבוצה הנוכחית את הערכים הנכונים כדי להתמודד עם המציאות החדשה שבה יש שתי קבוצות קצת יותר עשירות וחזקות ממך.
