מכבי תל אביב עלתה לדרבי התל אביבי עם חולצות "רטרו", ונתנה גם תצוגה שעשתה כבוד למכבי של פעם (מעבר לטקס לפני השריקה): דורסנית, לא דופקת חשבון, דומיננטית מהשנייה הראשונה עד הדקה התשעים. היא אמנם באה בעטיפה חדשה, עם ולדימיר איביץ' על הקווים ועם גלזר ואצילי בתפקיד בלו ופרץ, אבל זה שוב היה דרבי - ושוב הצהובים יצאו עם ידם על העליונה בגדול. עם תפאורה מושלמת של אצטדיון מלא, מכבי שוב הוכיחה שהיא גדולה על הפועל בכמה מספרים.
בפתיחת המשחק, ניר קלינגר דווקא הצליח לשחזר את תכנית המשחק שהצליחה לו בטדי מול בית"ר ירושלים: הפועל עלתה קומפקטית, אגרסיבית, עם חיפוי הדדי בין השחקנים והצליחה ללחוץ באופן יעיל את השחקנים המובילים של מכבי. אבל הצהובים-כחולים, בניגוד לצהובים-שחורים, ידעו איך לפצח את תכנית המשחק של הפועל ת"א: דרך לחץ אחרי אובדן הכדור. הפועל לא היתה מספיק איכותית כדי להתמודד עם זה: היא לא הצליחה לספק את הפס הראשון, שהוא הכי חשוב אחרי חטיפת הכדור (כדי לייצר התקפת מעבר). ברגע שהיא איבדה את הכדור מחדש לאחר שהרוויחה אותו, הדרך לשער מבחינת מכבי ת"א היתה קלה מדי.
נקודת המפנה היתה ללא ספק השער הראשון. יואב ג'ראפי בהחלט סייע לעומר אצילי, אבל הוא הבקיע שער של שחקן חכם, עם ביטחון עצמי, שידע בדיוק לאן הוא רוצה לנתב את הכדור. מהרגע שהשער הובקע, והפועל ת"א היתה בנחיתות של שחקן, היא פשוט לא היוותה יריב ראוי. הצהובים שטפו את המגרש, היו מאוד מגוונים: פעם דרך ג'ראלדש וסאבוריט, פעם דרך ריקן וגולסה במרכז, פינוי השטחים של אצילי ויונתן כהן - נגמר 0:3, חד, חלק ואלגנטי.
בסה"כ שוב גילינו שהשחקן המצטיין של מכבי תל אביב הוא הקבוצה עצמה. אין בה שחקן אחד שהוא מעל לקולקטיב, וכל אחד יודע בדיוק מה התפקיד שלו. קבוצה שספגה 7 שערים ב-25 מחזורים, היא קבוצה שכולה מחוייבת למשחק ההגנה. בעיקר, דרך שלושה שחקנים עיקריים: איתן טיבי, ז'איר אמאדור ודן גלזר. על משקל "התקפת המשולש" של פיל ג'קסון, זו הגנת המשולש - שלושה שחקנים שמספקים יציבות באמצע, ונותנים את החופש ליתר השחקנים (ג'ראלדש, סאבוריט, יונתן כהן, אצילי ואחרים) לתקוף ולצאת קדימה. כך, גם דור מיכה ידע לעלות מהספסל ולנצל את היתרון המספרי כדי לתת את כדורי העומק, כמו שרק הוא יודע.
הפציעה של צ'יקו אופואדו בוודאי תדאיג את איביץ', אבל לדעתי הוא לא צריך להיות מודאג יותר מדי. הוא יקבל את התרומה מאילון אלמוג הצעיר, מניק בלקמן שיחזור לתמונה, מאיתי שכטר שיקבל יותר ביטחון. כי מכבי ת"א אינה תלויה בשחקן אינדיבידואלי אחד, טוב ככל שיהיה. עניין אחר כשמדובר, נניח, על מכבי חיפה - אצלה הנוכחות ההתקפית של רוקאביצה (17 שערים) שווה כמעט כמו אצילי ויונתן כהן יחד (18). חיפה לפרקים אולי יותר מלהיבה, אבל בסופו של דבר גם במשחקים ביניהם ראו כמה הקבוצתיות והיציבות של מכבי מנצחות גם את ההתלהבות והרוח הסוערת של מכבי חיפה.
גם כשמסתכלים קדימה, ברור שהשלם הגדול מסכום חלקיו הוא הסיפור של מכבי תל אביב גרסת 2019/20. אלא שכדי לקחת את האליפות בצורה חדה ומרשימה, גם "סכום החלקים" (דוגמת אצילי, כהן, שכטר והשחקנים ההתקפיים) יצטרכו לקחת צעד קדימה ולהביא מעצמם עוד יותר, כדי להטביע את חותמם על העונה הזאת. מכבי היא להקה שמנגנת היטב, אבל כדי להפוך את המנגינה שלה להיסטורית, היא תצטרך סולנים חזקים שיצטרכו לתפוס ביטחון ומעמד, כדי להוביל את מכבי למקום אליו היא רוצה להגיע.
