האויב של האויב שלי, כידוע, הוא החבר שלי. אתמול, על הדשא בסמי עופר, מול יריבה ספורטיבית ותיקה כמו הפועל תל אביב, ראינו החל מהדקה השלישית מפגן חברות מופלא מאין כמוהו, ממש הקרן לידידות (בעיקר בשער השלישי). הפועל תל אביב שיחקה באופן מושלם את תפקיד השה לעולה, ואפשר רק לקוות שכשתגיע לפגוש את האויב המשותף (נו, אלה שאנחנו ״לא מעניינים אותם״ אבל הם 80 אחוז מהטוקבקיסטים לטור של אוהד מכבי חיפה) לדרבי, לא נראה ולו שמץ מאותה החברות שנראתה אתמול במחוזותינו.
צחוק בצד, כל הקרדיט על הקונצרט אתמול צריך ללכת לצד אחד, הצד שלנו. אחרי חצי שבוע באמת נוראי וקשה, שהאווירה השלילית והפער המתרחב מאיימים להטביע את כל העבודה הקשה של הקבוצה עד כה, במשחק של להיות או לחדול, לא פחות, מכבי חיפה עלתה לדשא מורעבת, חדה, רעה, נחושה לטרוף ולא להשאיר אפילו ביס אחד בצלחת. שום דבר מהשאננות והנרפות של יום שבת לא נראה על הדשא. פשוט קבוצה אחרת.
כנראה שלעולם לא נדע אם הפועל תל אביב התכוונה לשחק פתוח או סגור, כי כבר בדקה השלישית חטיפה ופצצה לחיבור של אל קפיטנו פתחה לחלוטין את המשחק וטרפה את כל הקלפים. כל תכניות המשחק הושלכו לפח, ומאותו הרגע, המשחק התנהל בדינמיקה שבה מתנהל מפגש לילי בין ארנבת לבין סמיטריילר בירידה בלי ברקסים.
וואוו, וואוו, וואוו. אני עדיין לא מעכל מה ראיתי... גולים בצבע, התקפה רודפת התקפה, נחישות ורעב, הסתערות על כל כדור - אין מה לומר, המשחק הזה היה האידאה של משחק כדורגל בעבור כל אוהד מכבי חיפה (או כל קבוצה אחרת, לצורך העניין). ככה אנחנו רוצים לראות את הקבוצה שלנו תמיד, ככה אנחנו רוצים לראות את הכדורגל שהקבוצה שלנו מציגה תמיד.
יותר מכך, חצי השבוע האחרון עמד בסימן רמיסת והקטנת המועדון, השחקנים ובעיקר מרקו בלבול. בייחוד בלטה התופעה בקרב דפי פייסבוק של ״מובילי דעה״ ירוקים. לא משנה איך תיגמר העונה ולא משנה עד כמה המעידה מול כפר סבא הייתה טיפשית ומרגיזה, לא מגיע לאף אחד במכבי חיפה, בטח ובטח לא למרקו בלבול, לקבל כזה זובור. נעשתה במועדון עבודת הבראה שתיתן פירות בשנים הקרובות, ואני יכול רק לקוות שאולי נראה פרי אחד או שניים כבר השנה.
התופעה של כפיות הטובה והזיכרון הקצר של חלק מאוהדינו (בתכלס, של אוהדי כל הקבוצות בישראל) מעבירה אותי על דעתי והיא פשוט מקוממת בעיניי, בטח בהתחשב בתוצאות ובאופי שמפגינה הקבוצה השנה בלא מעט צמתים.
בסופו של דבר, כולם מפסידים נקודות וגם הפסדים מעצבנים הם חלק מהעניין, גם אצל קבוצות טובות וגדולות ממכבי חיפה. החוכמה והשוני משנים עברו טמונים ביכולת המופלאה שלנו להתאושש, ואי אפשר להתאושש יותר מהצורה והדרך שבה התאוששנו.
הבעיות עדיין כאן, הרכש עדיין לא כאן (למה מחכים, רק אלוהים יודע) אבל בחיי, כמה נפלא שעוד משחק הגיע, כמה נפלא שהקהל שוב בא בהמוניו, וכמה נפלא שהטעם המלוח של ההפסד המטופש לכפר סבא עבר לנו מהפה עם חתיכת פבלובה יפהפייה, ירוקה ומחומשת.
מכאן, אנחנו עוברים לתחנה הבאה בדרך, המשחק בטדי. כמובן, אף פעם אין וגם לא תהיה שאננות לפני מפגש כזה, ואפשר לקוות שנדע להביא את האינטנסיביות והנחישות של אתמול גם ביום שני בבירה הקפואה.
מה שבטוח, את ההמתנה ליום שני הבא יהיה הרבה יותר כיף להעביר בזיכרון (ובתקצירים) אחרי ערב קסום והיסטורי, שבו כל הכוכבים זרחו מעל שמי חיפה. תודה לך מכבי על עוד ערב של קסם, יחיו הקנאים ויסבלו.
