במשך 48 שעות עולם הספורט המקומי דיבר על "משחק העשור", כפי שרבים כינו אותו. גם אני התלהבתי, התרגשתי ונסחפתי, אלא שלהבדיל ממה שקרה השבוע בערי ישראל, לפחות אצלי הסחף הזה נעצר מהר. הסיבה שירדתי לקרקע מהר הגיעה דווקא מאנגליה.
יום רביעי בערב, אסטון וילה מארחת את לסטר בגביע האנגלי. על פניו לא משהו לספר עליו. משחק גביע ראשון מבין שניים, שתי קבוצות קטנות במונחים אירופים ותוצאה שכיחה של 1:1, ועדיין, הכדורגל ובמיוחד הקצב, אוי הקצב, הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא מספר את כל הסיפור שלנו. כן, דווקא את הסיפור של הכדורגל שלנו. ואני אסביר.
אם נחזור לרגע לדרמה בסמי עופר ובעיקר לכותרות אחריה, הן רק מדגישות עד כמה הכדורגל שלנו בארץ בבעיה קשה. בעוד באירופה משחקים בקצב כזה ועם דרמות כאלה, שנחשבות לדבר שבשיגרה, אצלנו מדובר בתופעה שכנראה ידאגו להזכיר גם בסוף המאה.
אנחנו מעצימים את מה שהיה ביום שני כי אנחנו צמאים. צמאים לכדורגל איכותי, לקרבות צמרת מקומיים ולמאבקי אליפות אמיתיים בין המועדונים הגדולים. כל כך צמאים שאנחנו שוכחים שבסך הכל מדובר במשחק בודד ויחיד. במשחק, שעם כל הכבוד לו, ויש כבוד, הינו חריג בנוף המקומי. במשחק אחד שכדי לצאת ממנו נשכרים ברמה הארצית, התוצאה שלו צריכה להיות הרבה יותר מה-3:4 הדרמטי בדקה ה-90 בין הצהובים לירוקים.
במילים אחרות: למשחק הזה חייבת להיות המשכיות. המשכיות לסגנון המשחק ההתקפי והאטרקטיבי שצריך לטפח כאן כדי למשוך יותר ויותר אוהדים למגרשים. המשכיות לרצון לנצח בכל מחיר ולא להסתפק בתיקו ובזבוזי זמן מחרפנים. המשכיות למפגשים גדולים בין כל הקבוצות המובילות בכדורגל הישראלי. והמשכיות למאבקי אליפות מרתקים ומורטי עצבים עד הדקה ה-90. רק אז הניצחון החשוב של מכבי תל אביב, יהיה גם של מכבי חיפה ושל כל הכדורגל הישראלי.
ואם נשים לרגע את ההשלכות של המשחק הזה ברמה הארצית בצד ונרד מהמקרו למיקרו, הרי שיהיה מאוד מעניין לראות את ההשפעה של "משחק העשור" על הקבוצות שנטלו בו חלק. כי אחרי הכל, המשחק הזה אמנם פתח פער שש נקודות לזכות החבר'ה מקריית שלום, אבל הוא רחוק מלהכריע את זהות האלופה, בטח כשיש עוד כל כך הרבה נקודות בקופה ושני מפגשים של ראש בראש בין הצדדים.
חלק גדול מהתשובה נקבל כבר במחזור הקרוב. לשתי הקבוצות מצפים מאבקים לא פשוטים מול יריבות מלאות מוטיבציה, אבל עוד לפני כן מצפה להן מאבק פנימי לא פשוט. עם כל הכבוד לאיביץ' ובלבול, המבחן הגדול שלהם מגיע כעת, ביום שאחרי. ביום בו הם צריכים להתמודד עם הפן המנטלי, ביום בו הם צריכים להידרש לשמור על האש או להחזיר אותה, בהתאמה.
בעוד אצל הסרבי המשימה פשוטה יותר (תמיד יותר קל לשמור על ההתלהבות אחרי ניצחונות), אצל הישראלי המשימה מורכבת מאוד. מצד אחד מכבי חיפה זכתה לאינספור מחמאות, מצד שני היא חייבת לזכור שלא הולכים איתן למכולת. הירוקים היו טובים מאוד, אבל החבר'ה מהמרכז היו טובים יותר. מצד אחד חניכיו של בלבול החזירו לאוהדים את הגאווה והאמונה, מצד שני מעידה קטנה נוספת יכולה להפוך להם את כל העונה. האלופה פתחה פער בפסגה, אך עם כל הרעש מסביב, המחזור הקרוב יכול לסגור אותו מיידית. בטח כשלמכבי ת"א מחכה בית"ר ירושלים.
בקיצור, מבלבל. מה שהופך את המשימה של בלבול למורכבת הרבה יותר. למעשה אצלו מדובר במבחן. מבחן גדול יותר ממשחק העונה. הקואץ' נמצא בצומת מאוד בעייתי, שהיציאה ממנו תקבע לו לקבוצתו את עתיד העונה כולה. איך חוצים אותו נכון? במכבי חיפה חייבים לזכור שבכדורגל כמו בכדורגל, אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך. לטוב ולרע.
הם חייבים לקחת את הנקודות הטובות מהמשחק האחרון, אבל באותה נשימה לזכור שזה לא נתן להם שום נקודות בטבלה. הם צריכים להתעודד מהיכולת ולא להתרגש מההפסד. ובמילים פשוטות לשחק כאילו לא היה משחק העונה. כי באופן מסוים המפגש מול דרפיץ' את ברדה חשוב יותר מהקרב מול האלופה. ואם לדייק, הוא זה שיציג לנו את האפקט ויציף את ההשלכות של ההפסד.
לסיכום, התשובה לשאלה האם מכבי חיפה הפסידה במחזור שעבר, תתקבל רק במשחק מול מכבי נתניה. אם הירוקים לא ינצחו את דרפיץ' וחניכיו, הרי שה-3:4 היה גדול מסך שעריו, מנטלית ומקצועית, אבל אם השחקנים של בלבול יתעשתו, ינצחו וימשיכו כאילו לא קרה כלום, הרי שההפסד למכבי עוד עשוי להתברר כניצחון. לפחות בפן המנטלי. לפחות לטווח הארוך.
