המכונית של ליאור זדה עברה השנה לא מעט קילומטראז'. עונה שהחלה בנצרת שבגליל, עברה לירושלים שבמזרח ונגמרה בנס ציונה שבשפלה, הפכה את המאמן הצעיר לא רק לדמות בכדורגל הישראלי, אלא גם לסוג של סמל: זדה סימל (בצדק או שלא בצדק) את תחושת הכאוס, שמגיעה לא רק מכיוון הקבוצות (שמסוגלות להחליף שלושה או ארבעה מאמנים בעונה), אלא גם מכיוונם של המאמנים, שבוחרים להיות אדונים לגורלם - גם במחיר של ביקורת לא פשוטה. אחרי שהתאקלם בסקציה נס ציונה, במטרה להשאיר אותה כנגד כל הסיכויים בליגת העל, הוא התיישב לדבר ולענות, בראיון שקיים אמש (ראשון) ל"ראשון לכל כדור".
"אני מאמין שנישאר בליגה", הוא התייחס לסיכויי קבוצתו לשרוד בתום העונה. "אם לא הייתי מאמין, גם השחקנים שלי היו מרגישים את זה. אני רוצה לעשות את המקסימום שלי, כשמה שלא בשליטתי, אני שם בצד". בהמשך, הוא התייחס גם לביקורת ותחושת הטעם לפגם סביב חילופי הקבוצות התכופות מבחינתו: "אני מבין שזה נראה לא טוב מבחוץ, אבל כולם משחקים את המשחק הזה. היו לי הזדמנויות בעבר להגיע לליגה הבכירה, אבל הייתי נאיבי. חשבתי שדברים יילכו בדרך הנכונה. וטעיתי. השנה האחרונה לימדה אותי איך להתנהג: יש לי הזדמנות, ואני לוקח אותה".
הוא גם התייחס לשתי הקבוצות בהן עבר לפני הסקציה: ראשונה היתה מכבי אחי נצרת בליגה הלאומית, אותה עזב אחרי משחק אחד בלבד. "זה היה משהו אישי. ראיתי שזה לא הזמן והמקום המתאים, והבנתי שזו החלטה לא נכונה שתיקנתי מיד". באשר לעזיבתה של בית"ר נורדיה ירושלים מליגה א' (אחרי שבעה משחקים), הוא בחר רק להגיד: "אם לא הייתי מקבל אישור לעזוב לנס ציונה, לא הייתי הולך".
לסיום, הוא התבונן מחדש על העונה שעברה, שם היתה אמורה להיות עונת הפריצה שלו. הפועל קטמון ירושלים בנתה קבוצה שאפתנית במיוחד, במטרה לעלות לליגת העל באופן היסטורי, משימה שלא צלחה. "ראינו שאין יריבה גדולה מדי, ושמנו את כל יהבנו על העפלה. היינו מוכנים בשביל זה גם להניח אספקטים מסוימים של הקבוצה לאורך השנים. שילמתי מחיר על המשבר הזה, ולא הצלחתי".
