האלופה המכהנת לא פתחה טוב את המשחק הזה. בדקות הראשונות, הפועל רעננה של ניסו אביטן באה מלאת עזוז ורצון, והגיעה לארבע הזדמנויות טובות מול השער של טננבאום. אבל היא לא הצליחה, ואחרי 20 דקות של התנעה, הצהובים התעוררו - ובעיקר דרך שני האסים שלה: אייל גולסה ועומר אצילי.
שני השחקנים שחזרו מפציעות קשות ולא פשוטות, הם אבני הדרך האמיתיות של הצהובים בדרך לאליפות שנייה ברציפות. גולסה עם השקט, היציבות ומסירות העומק הנהדרות בקישור, ועומר אצילי שלא מפסיק להביא מספרים בחלק הקדמי (היום נוסף לו צמד).
אליפות מבוססת, קודם ומעל הכל, על יציבות. לא התקפים של יכולת (נהדרת ככל שתהיה), אלא עקביות ויכולת לייצר נצחונות כל הזמן. ואפשר להתנפל על כל מעידה של הצהובים בבית כמוצאי שלל רב, אבל בשורה התחתונה אנחנו אחרי 22 מחזורים, והיא עדיין לא הפסידה. גם בטור הספיגות, הנתון שלה נמוך להפליא. (ואפילו כשהיא סופגת, זה צריך להיות וואחד גולאסו כמו של יוג'ין אנסה, עמוק בתוספת הזמן)
מנגד, חייבים לציין את יוג'ין אנסה. החלוץ הגנאי, שהחל את דרכו בארץ בקבוצת הבת של מכבי ת"א (בית"ר ת"א/רמלה), הוכיח לה שהיא כנראה פספסה משהו. מהרגע הראשון הוא בא לטרוף, הגיע כמעט לכל ההזדמנויות של האורחת והוסיף שער באמת גדול מהחיים, שתי דקות בתוספת הזמן. ע"פ השמועות, מכבי ת"א הביאה עניין ברכישתו של קייס גאנם. בכל הכבוד הראוי, נראה שהערב היא קיבלה הוכחה למה החלוץ שלידו יכול לתרום אפילו יותר.
והערה אחת לסיום: במחצית הראשונה מכבי תל אביב היתה אנמית, חלשה, לדקות ארוכות היה נדמה שהיא לא הגיעה למשחק. במחצית השנייה היא התעוררה, הבקיעה פעמיים (והיתה יכולה להבקיע לפחות עוד שני שערים). אפשר למצוא הרבה הבדלים, אבל כדאי לזכור שבחצי הראשון למכבי ת"א לא היה את הקהל שלה, ששבת מעידוד. במחצית השנייה כשהקהל התעורר, גם הקבוצה התעוררה, וזה הוכיח עוד משהו לגבי המשמעות של אוהדים במשחק הכדורגל.