במערכת היחסים בין קבוצה לבין אוהד יש רגעים בהם צריכים הצדדים להבהיר את המחויבות ההדדית שלהם. ליבי ליבי על בעלי הקבוצות. זה לא נעים להגיע לשלב הקצפת בעונה, ולגלות שהשנה לא יוגש הקינוח. ברור לי שכל אחת מקבוצות הפלייאוף העליון בליגת העל בכדורגל מחכה להכנסות מהשלב הזה. אחרי הרבה שנים יש ריכוז קבוצות שמבטיח עשרות אלפי צופים בלא מעט משחקים, גם אם רובם לא יקבעו ישירות את זהות האלופה.
ההכרזה על הגבלה של 2,000 צופים היא מכת מוות כלכלית לכך. במקום הכנסות יפות, יהיו בעיקר הוצאות ותחושת שממון. ברור לי גם שחלק גדול מהבעיה היא ההחלטה הקשה למי תינתן זכות הכניסה למשחקים, בייחוד לקבוצות עם מספר רב של מנויים. אני חושב שהפעם האוהדים צריכים להקל על הקבוצות ולתת את חלקם. הנכון הוא לנסות ולשמור על אווירה כלשהי במשחקים, להקל על הקבוצות ולתת יד למועדון בעת הקשה הזאת.
לכן לדעתי, יש לתת עדיפות לאוהדים שמהווים את הקהל המעודד. לתת עדיפות דווקא לשערים שלרוב משלמים פחות אבל תורמים רבות לאווירה ומהווים את הגרעין המעודד והנאמן של הקבוצה. בשעה כזאת אני יכול לומר, בשמי ובשם בני משפחתי, שכבעלי מנויים אנו נוותר. אני אקבל כל חלוקה וסדר עדיפות שתקבע הקבוצה. אין לי שום בקשה לפיצוי כלשהו וזה המעט שאני יכול לתרום.
אני מבטיח שאעשה מנוי גם בשנה הבאה, ואעודד מהבית את הקבוצה, ואתמוך בה ובאותם 2,000 צופים שעליהם יוחלט. אני חושב אגב, שהקבוצות צריכות להסכים ביניהן, שזה יחולק 1,000 לכל אחת, אלא אם הקבוצה האורחת תוותר על כך. זה יבטיח שגם מעט הקהל יתחלק בין הקבוצות ומשהו מהאווירה יישמר. עדיף לדעתי דרבי עם 1,000 אוהדים מכל אחת מהקבוצות, בשערי האולטרס, מאשר דרבי בלי קהל, או בנוכחות קהל של קבוצה אחת בלבד.
אני חושב שכל אוהד אמיתי צריך לשלוח ולהעביר את המסר הזה לקבוצה. אנו נתמוך ולא נקשה. אם הייתי מנהל קבוצה, הייתי פותח אתר בו יכולים האוהדים להודיע שהם מוותרים, ומשאירים לקבוצה את חופש התמרון למי לאפשר לצפות במשחקים, ומי הם אותם 2,000 צופים מאושרים, בלי כל שיקול כלכלי ופחד שיידרש מהם פיצוי כלשהו או שאוהד כלשהו יכעס או ירגיש זנוח. נקווה שהזמן הזה יהיה קצר, אבל בעת כזאת, זה המינימום שאוהד אמיתי יכול לתת לקבוצה אותה הוא אוהד.
