זה היה אמור להיות יום חגיגי במיוחד של כדורגל. לטוב ולרע, ימי משחק גביע תמיד מביאים איתם איזו אקסטרה קטנה שאין בליגה הסדירה. אווירת ה"אין דרך חזרה" וההבטחה של הכרעה בכל מצב מוסיפים עוד תבלין של קסם ויופי מתוק/אכזרי לכל הסיפור. אחרי ימים ארוכים ומתוחים, שבהם כל קבוצות הווטסאפ הירוקות שבהן אני משתתף עסקו במריבות מאוסות ולעוסות על ענייני בחירות, הגיע יום שבו הוכרזה אחדות. כמו בכל משחק, התקיימה שביתת נשק למספר שעות, כולנו שמנו בצד את המחלוקות של היומיום ולבשנו אווירת חג לקראת העימות החוזר מול הגמלים על הזכות ללחוץ יד לרובי ריבלין.
ואז, באיחור קל, יש לומר, נחת הפטיש על ראשינו והגיעה הקורונה אל שערינו. יותר לדיוק - אל יציעינו. פתאום הדיווחים מהארץ ומסביב לעולם הפכו מפוש סטנדרטי שאתה מקבל מאפליקציית חדשות באדישות מה, למשהו אמיתי ומוחשי. גרוע מכך, הקורונה חדרה לקודש הקודשים של חייהם של עשרות אלפי אנשים בישראל, מגרשי הכדורגל, ובאיבחת החלטה אחת, שיבשה לחלוטין חלק עצום ומשמעותי מהשגרה שלהם לאלוהים יודע כמה זמן.
בכל הכנות, אני לא יכול להתווכח עם ההחלטה לבטל ולאסור אירועים המוניים, ואני חושב שהיא, בסופו של דבר, נכונה. אמנם היא עלתה לי בבריאות ולפח זבל שהיה לידי בעיקום קל, אבל ברור לי שעם כל אהבתנו, לכדורגל, לא שווה שאף אחד יחלה או חלילה ימות בגלל שהגיע למגרש כדורגל. אם כבר, לא ברור לי איך ולמה כן מאפשרים אירועים של עד 5,000 איש ואיך אירועים בסדר גודל כזה לא נחשבים כפוטנציאל הדבקה המוני, אבל זה כבר עניין אחר ואין לי טעם או רלוונטיות לעסוק בו.
אני מנצל את הבמה המאוד מכובדת שניתנה לי כאן מערוץ הספורט, יוצא לרגע מנעלי אוהד מכבי חיפה וקורא לכל אוהדי הכדורגל בישראל, כל מי שהענף הזה הוא חלק בלתי נפרד ממנו וחי משבת לשבת, כל מי שמחזיק במו ידיו את הענף הזה חי, בועט ותוסס, את כל מי שחווה בצורה הכי ישירה ובלתי אמצעית את הדרמות והריגושים שיש לליגה השישית בטיבה באירופה להציע. הקורונה לא תיעלם ביומיים הקרובים, גם לא בחודש הקרוב, כנראה. כולנו יחד צריכים לשים את השנאה והיריבויות בצד לומר בקול אחד ובצורה הברורה למנהלת, להתאחדות ולבעלי הקבוצות שלנו: אל תמשיכו בלעדינו.
אתם יכולים לדמיין משחק עונה או דרבי תל אביבי בבלומפילד מול ים כיסאות? דרבי חיפאי בסמי שומם? קרב על כל הקופה בטדי שלא נפתחה בו אפילו קופה אחת? אין שום צידוק, משמעתי או בריאותי, ואין שום טעם לשחק כדורגל בלי האנשים שלמענם ובזכותם המשחק הזה משוחק כאן, התפאורה האנושית המרהיבה שגורמת לכל ילד לרצות להיות כדורגלן שיהיה גדול. להמשיך לשחק במצב הזה יהיה עונש בלתי מידתי ובלתי צודק לאוהדים ולשחקנים כאחד. בניצחון ובהפסד, בשמחה ובעצב, אנחנו רוצים, אנחנו צריכים ואנחנו חייבים להיות חלק מהסיפור. לכו ותשאלו כל שחקן בעולם אם יש מבחינתו טעם בלהניף צלחת אליפות מול שני שוטרים ופרמדיק. ברור שלא. הקהל הוא המנוע העיקרי והסיבה שבגללה הענף הזה הוא הפופולרי בעולם.
העולם כולו נעצר לזמן הקרוב בכדי להילחם במגיפה ההזויה הזו, אז בשם אוהדי הכדורגל בארץ, אני מבקש גם מאנשי המנהלת: עצרו את הכדורגל. ניקח את הזמן כדי לנקות את הקורונה מכאן ונחזיר את עצמנו לשפיות ולמגרשים. כל העולם נעצר, אין כמעט בשום מקום כדורגל, ובמקומות שבהם משוחק המשחק ללא קהל, זה מרגיש במקרה הטוב כמו אימון מצולם.
ירוקים, צהובים, אדומים - אנחנו עוד נחזור להתנגח ולהתכתש מילולית כשכל הטירוף הזה יעבור, אין בינינו יותר מדי אהבה, בלשון המעטה, וזה, לפחות מבחינתי, כל הכיף שבדבר. אבל יש לכולנו אהבה ותשוקה עצומה לכדורגל הישראלי. לכן, היום צריכה לבוא הקריאה מפי כולנו, בפה אחד ובקול ברור: אין אוהדים - אין כדורגל!
