בשנים האחרונות, בכל פעם שמזדמן לי לפגוש את אחד משחקני של שנות ה-70 הייתה הקבוצה הטובה והמלהיבה ביותר בארץ באותה תקופה. היא באה כאילו משום מקום, ומבחינת אנשי המרכז, מעבר להרי החושך. לנו, הבאר שבעים, היא הייתה הגאווה הגדולה. היא הייתה הסמל. כשבעיר גרו אז 60 אלף איש, בכל משחק ביתי היו ממלאים 10,000 צופים את המדרונות החוליים של וסרמיל. כן, אז לא היו עדיין יציעים של ממש.
תחשבו על זה: באותן שנים נשים לא היו באות לכדורגל, יש בבאר שבע לא מעט שומרי שבת, ואז המשחקים היו מתקיימים אך ורק בשבת בצהרים. זה אומר שכמעט כל זכר באר שבעי, מגיל 7 ועד 70, שאינו שומר שבת, היה במגרש. הכדורגל היה הדבר החשוב ביותר בבאר שבע של שנות ה-70. לא היה כמעט ילד שלא שיחק באחת ממאות הקבוצות בליגות העירוניות. וכולם נהרו בשבת, בצעדות ארוכות, לעבר האיצטדיון כדי לחזות בגיבורי העיר.
הערב אנחנו מצדיעים לאלופים. הערב אנחנו נותנים את הכבוד לאנשים שהנחילו כל כך הרבה כבוד לעיר ולכל הבאר שבעים. הערב ב"משכן לאמנויות הבמה" אני אחזור להיות הילד מרחוב חוגלה 16, שמבחינתו מאיר ברד ואברהם נומה יישארו לעד הגדולים מכולם.
