ביום ראשון הקרוב צפוי דניאל יאמר לכנס מסיבת עיתונאים ולבשר על מותה של מכבי נתניה בגלגולה הנוכחי. עדיין לא ברור אם הבוס יודיע רק על קיצוץ משמעותי בתקציב או שמא על עזיבה, אבל דבר אחד ברור – לקהל של נתניה אין שום סיבה להיכנס למרה שחורה. המועדון שלהם, שהישגיו בשנים האחרונות מסמלים יותר מכל את אפסיות הכדורגל הישראלי, ראוי לקבוצה שמחה יותר וצינית פחות.
המשחק אתמול מול מכבי חיפה הוא מעין מיקרוקוסמוס של הדברים – קבוצת צמרת שמשחקת מהרגע הראשון כאילו פנדלים מול מכבי חיפה האנמית מהווים הישג חסר תקדים, וההערה המקצועית הטובה ביותר שהיא ראויה לה תציין שהשחקנים שלה יודעים לעשות פאולים חכמים שעוצרים מתפרצות (מעניין מתי השופטים שלנו יפנימו כבר שעבירה שעוצרת מתפרצת ראויה לצהוב ללא קשר לחומרתה?).
אם תרצו, שתי הדוגמאות הבולטות מכל הגיעו דווקא רגע אחרי הבקעת שער השוויון. במקום לנצל את המומנטום ולנסות להכריע את המשחק בתוספת הזמן ראינו בזבוז זמן, פציעות מדומות והתמזמזות חסרת בושה של שטראובר עם הכדור (הלו, אוהדי מכבי ת"א - תעירו את נמני) שלא הייתה מביישת את לופא קדוש ביום טוב במיוחד לפני 40 שנה.
חבל. כי בנתניה יש את כל הכלים והסיבות להיות משהו שונה בנוף הכדורגל שלנו - מעין בני יהודה משודרגת עם יותר כסף וקהל. אלא שבמועדון הזה, שכל העבר המפואר שלו נקשר בחלוצים גדולים ומורשת התקפית, בחרו לבנות קבוצה שמסמלת יותר מכל את הכישלון של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. ומכאן בעצם נובע התסכול הגדול.
הסיפור מתחיל מאלי גוטמן. המאמן, שהיום זוכה לעדנה תקשורתית בהפועל תל אביב על לא עוול בכפו, נקרא לבנות לדניאל יאמר ואייל ברקוביץ' קבוצה שתתמודד על כל התארים. לכאורה חלום – בעל בית אירופי שנראה כמי שמסוגל להשקיע בלי לשקוע, מנג'ר מקצועי שעשה משהו בכדורגל ומאמן רעב עם רקורד טוב בקבוצות מסדר גודל דומה.
נעבור לרגע למבזק חדשות: גרמניה היא אומת הכדורגל ההתקפית ביותר באירופה מזה מספר שנים, הן ברמת הליגה והן ברמת הנבחרת. הגרמנים הבינו ראשונים את מה שאחרי היורו האחרון הפך לנחלת הכלל - כדורגל התקפי מנצח משחקים וחשוב מכך, מביא קהל למגרשים.
אלא שכרגיל, בכל כלל יש יוצא מן הכלל, ובישראל מי שמשחק כדורגל מיושן ומבסס את משנתו ההתקפית על תרגילים בכדורים נייחים זוכה לכינוי 'הגרמני'. ההכרה המהירה של דניאל יאמר כי לא מגוטמן תבוא הבשורה ומינויו של ראובן עטר עוד לפני אמצע העונה, דווקא היוו צעד בכיוון הנכון, אלא שלמרבה הצער מכבי חיפה קרסה, מכבי ת"א המשיכה להיות מכבי ת"א ואיכשהו עטר ונתניה סיימו את אותה עונה במקום השני למרות סגל מוגבל במיוחד.
ההישג הוביל למסקנה המוטעית כי הדרך נכונה ועטר, הפעם בלי תירוצים, המשיך לשחק כדורגל מכוער שניצל בציניות את חולשת הליגה. גם הבאתו של מתיאוס במסווה של רצון לראות כדורגל התקפי התבררה כבלוף.
עכשיו, כשלמרבה המזל הניסוי נכשל והמשבר הכלכלי גורם לכל בעלי הקבוצות לעשות חושבים מחדש, ההודעה של יאמר איננה צריכה להיראות כאיום אלא כהזדמנות – צ'אנס נוסף לבנות משהו חדש שילהיב את הקהל. אחרי הכל, עם 16 קבוצות בעונה הבאה, אין באמת חשש לירידת ליגה ואין הזדמנות טובה יותר לנסות.