שנה אחרי שלקח ללא רשות את גביע המדינה ובילה כמה שעות בתא המעצר, יחזיק העיתונאי המיתולוגי משה ניר אצבעות להפועל באר שבע שתתמודד בשני הקרוב מול מכבי פתח תקווה במשחק הגמר# "מבצע משה", פרק מתוך "מדברים על המגרש", ספרו של העיתונאי חיים זלקאי שראה אור בהוצאת ספרי ניב
בשעות הלילה המאוחרות עולים הזיכרונות ומציפים אותו. בלבוש חגיגי, פיג'מה מעוטרת בציורים של מיקי מאוס תלויה על גופו, מתהפך משה ניר במיטתו ומתרפק על הימים שהטריף עיר שלמה עם קריאת-הקרב "היי יו יה".
נדמה לו שרק הוא והירח שמחייך אליו דרך חרכי התריס בחדרו ערים בשעה הזאת. משה נותן מנוחה לעפעפיים. צללים אדומים מרצדים על רקע הדשא הירוק: הנה הוא במרומי עמדת-השידור באצטדיון רמת-גן, משדר את גמר הגביע. באר שבע המאובקת נגד מכבי תל-אביב המיוחסת. "לא חוזרים בלי הגביע", שאג משה השדר לתוך המיקרופון במשחק המקדים, ועתה הגיעה השעה.
בני-הבית נרדמו מזמן. את דממת הרחוב הפרה תזוזת מכולות האשפה שהונפו מעלה מעלה, הסתחררו באוויר, עד שתכולתן נדחסה לתוך הארגז האחורי של משאית הזבל. יללות חתולי הרחוב הזכירו למשה ששכח להחזיר את קרטון החלב למקרר. מחוגי שעון הקוקייה הראו שכבר צריך להתעורר. "רק רגע", אמר לקורי השינה שניסו להשתלט עליו. "אני באמצע שידור".
המחצית הראשונה הייתה שקולה. בדקה ה-40 הגנת מכבי הרחיקה לקרן. נחמיה בן-אברהם תפס מקום טוב על הענן, השתוקק לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה. "חלילוביץ' ליד כדור הקרן, גם בוחניק בתוך הרחבה", שידר משה בטון דרמטי. "הכדור עולה חזק וגבוה לכיוונו של ג'ובאני רוסו, מספרת של הקרואטי, הכדור פוגע בקורה ופנימה, שעעעעררר! אובארוב עם הידיים על המותניים. באר שבע אחת, מכבי תל-אביב אפססס".
נחום סטלמך "השווה את התוצאות" נגד ברית המועצות, ונחמיה בן- אברהם השאיר את המיקרופון לקהל. משה החזיר את השידור לאולפן רדיו דרום ורץ להתחבק עם סתיו אלימלך בחדר ההלבשה. מאוחר יותר בבאר שבע, על במת שמחה מאולתרת בעיר העתיקה, הסתכל לאלפי האוהדים באדום של העיניים וסידר להם שידור חוזר של הגול. "בחייאת משה, תעשה לנו גם היי יו יה", הפצירו בו מעריציו.
כולם היו בהיי, וז'לגיריס וילנה חיכתה בקיץ 1997 מעבר לים. אירופה, ורסנו. משה נפרד מן המשפחה, הצטייד בגטקעס וטס לליטא. במזוודתו האישית נשמר מקום לקופסאות שימורים, חלב משומר ואבקת שוקו. במזוודת-אלומיניום, שנגררה בעקבותיו לארצו של הגאון מווילנה, הוטמנו כבלים וחוטים במגוון צבעים. חסידי הז'אנר הספרותי של גוג ומגוג היו מוכנים להישבע שמדובר במזוודה גרעינית.
המזוודה נפרקה מן המטוס ובשדה-התעופה הוכרז מצב חירום. משה הופרד מחברי המשלחת ונלקח לחדר צדדי. שוטרי משטרת הגבולות דרשו ממנו לפתוח את המזוודה החשודה, ונשכבו מאחורי ריהוט כבד פן ייחשפו לקרינה רדיואקטיבית. הליטאים מדברים ליטאית, אבל משה נראה להם רוסי אסלי. "צ'טו אטו, בלאד?", שאלו אותו ברוסית משובשת. בגבו לקיר ניסה להיזכר במשפטים אוניברסאליים שלימדה אותו המורה לאנגלית בכיתה ו'. בסוף יצא לו: "איי אם ג'ורנליסט, קאמינג פור פוטבול. ויאצ'סלב סוקריסטוב איז מיי פרנד".
המזוודה הושבה לבעליה, ובאימון המסכם דודו חפר בעט כדורים חופשיים לשאול סמדג'ה. משה חיפש קו טלפון. מנהל האצטדיון ניגש אליו וסימן באצבעותיו את הסימן הבינלאומי של ספירת כסף. 100 דולר עברו מידו הרועדת של משה לידיו המחוספסות של הליטאי הזקן. סגרו על קו פתוח לשעתיים. ביום המשחק הכול עבד חלק. השידור לישראל הועבר באמצעות טלפון-חוגה של פעם. במשך 90 דקות תועדה לידתו של אפס-אפס מפואר, שהיה גם שידור בינלאומי ראשון של רדיו אזורי בישראל.
עשר שנים חלפו ביעף כמו טיל שנבעט לשער. באר שבע דשדשה, ירדה ליגה. שידורי המהפכה עלו לאוויר. משה היה המוכיח בשער והטיף לשינוי הנוף הניהולי. בליל קיץ לוהט, בדרכו חזרה מנשף הסיום של הליגות למקומות עבודה, הזעיקו אותו לרחבת העירייה. שם כבר חגגו האוהדים את חילופי השלטון בהנהלת המועדון, אחרי שדקות קודם לכן חתמה משפחת ברקת עם ראש העירייה יעקב טרנר על הסכם לרכישת הקבוצה מידיו של אלי זינו. האוהדים היו בעננים. כשראו את מוביל המחאה הרימו אותו על כפיים ובשאגות קצובות "היי יו יה" חגגו את ניצחונם המשותף.
ביום שהרסו את אצטדיון וסרמיל התקיים על כר הדשא טקס מוזר לציון המאורע. גביע המדינה הוצב על שולחן קטן והמוזמנים חלפו על פניו כאילו כלום. רק משה התייחס אליו ביראת כבוד – ולקח אותו לביתו. פנטז לישון עם הגביע מחובק במיטתו. הוגשה נגדו תלונה במשטרה ועיכבו אותו לחקירה בחשד לגניבה. "לכולנו זה מגיע להניף את הגביע", זמזם לעצמו בתא המעצר, עד לשחרורו וביטול התלונה נגדו.
לפנות בוקר חזר לביתו והזיכרונות שוב עלו והציפו אותו. הנה הוא במרומי עמדת השידור, מתכונן למספרת של ג'ובאני ומביא גביע ראשון לבאר שבע.
