כנראה שאין פער גדול יותר בעולם מאשר הפער שבין האצטדיון לנסיעה שאחרי. אולי חצי שעה קודם, אצטדיון טדי היה סחוף ברעש אדיר ומחריש אוזניים. הבטון מתחת לרגליים רעד. אבל עכשיו, ברכבת ה"מלא וסע" שנסעה מתחנת ירושלים-יצחק נבון (המוגזמת!) שקט להפליא.
לא באתי בתור אוהד מכבי חיפה, אבל קשה היה שלא להבין לליבם. ראית אוהדי כדורגל שנמצאים בדיוק במצב שבו היית בעצמך אלף פעם בעבר; מרוסק, חושב שאין תקווה. כמה אירוני הוא העולם, שחלקם עשו זאת עם חולצות שכתוב עליהן "אלופים".
והם באמת אלופים, ואלופים ראויים, אבל כנראה שגם האוהדים באותה רכבת חדישה ידעו בסתר ליבם את האמת: קצת כמו שבעונה שעברה הפועל תל אביב החמיצה בגמר הזדמנות בלתי חוזרת לנצח את מכבי אחת ולתמיד, ולשבור את המנחוס הארור; כך גם מכבי חיפה קיבלה השנה צ'אנס מטורף לקחת את כל התארים, לרשום עונה שיהיה קשה מאוד לשחזר בעתיד. בעונה הבאה, עם באר שבע אחרת ומכבי תל אביב לגמרי אחרת, המשימה הזו תהיה הרבה יותר קשה.
גם השנה, גמר הגביע היה חשוב לשתי הקבוצות כדי לקבוע נראטיב. כדי לשים חותמת על עונת 2021/22, ואיך היא תיזכר. במקרה של חיפה המטרה היתה ברורה - גביע היה הופך את העונה הזו לבלתי נשכחת, קצת כמו שזוכרים למכבי ת"א של פאקו את הטרבל (למרות כדורגל מאוד לא משכנע בדרך). הפסד, וזו תהיה אליפות ראויה - אבל בסך הכל עוד אחת מ-14 האליפויות של המועדון הגדול. אי שם בין האליפות השלישית של רוני לוי לשנייה של אלישע.
התחלה
אודה ואתוודה מראש - יש לי רגש לאצטדיון טדי. ההיסטוריה שלי כאוהד בית"ר, וגם תהפוכות חיי הספורטיביים, הפכו אותו לאצטדיון שאני חש אליו הרגשה מיוחדת. הבעיות שלו ידועות; דרכי הגישה לא ברורות, האצטדיון קצת תקוע באמצע העיר, ובהרבה מקרים הוא גדול מדי על רוב הקבוצות שמשחקות בו. ובכל זאת, כשאתה נכנס בשעריו - יש שם חרדת קודש. זהו מקדש כדורגל, ולא רק אצטדיון.
ואם השיפוץ בבלומפילד עיקר את האצטדיון היפואי מסוד קסמו - האינטימיות והקרבה למגרש, והפכה אותו קצת לקניון; השיפוץ בטדי לא עשה את אותו הדבר. כשהוא שוקק חיים, יש בו קסם שאין באף אצטדיון אחר בישראל.
התיישבתי בטדי מוקדם, וחיכיתי. במוח התנגנו לי השורות מ"שדות של אירוסים", על לעמוד עם כל בני האדם (במקרה שלי, בשאטל חם וצפוף), ולחכות שהקונצרט יתחיל. והאמת הבסיסית היא, שזה היה אחלה קונצרט.
המשחק
בסופו של דבר, למרות שפנדלים זה תמיד יותר מזל משכל, או יותר מזל מכדורגל - היה זה ניצחון מוצדק להפועל באר שבע. היא הגיעה מוכנה וטובה יותר ל-120 הדקות האלה, היא באה כסוג של אנדרדוג - לא הכרתי כמעט אף אחד שחשב שבאר שבע באמת מסוגלת לנצח, והפתיעה לטובה. היא היתה חדה, מדויקת, שמרה היטב וידעה גם לתת את השערים בהתקפה.
בניגוד לה, מכבי חיפה באה קצת מבולבלת - ובעיקר מאוד עייפה. ראית את זה כבר בדקות האחרונות של ההארכה, כשהיתה ציפייה לאיזה גרנד פינאלה של הירוקים שיכריע את המשחק לטובתם - אבל קצרה הרגל, תרתי משמע. לפנדלים מכבי חיפה הגיעה סחוטה, כמו קבוצה ששיחקה עונה שהחלה אי שם באמצע יולי ונגמרת רק עכשיו. האוויר כבר כמעט ולא היה בריאות, ובמצב כזה - קשה מאוד להבקיע, אפילו בפנדלים.
זה נראה כאילו הגורל שיחק עם מכבי חיפה משחק מאוד אכזרי: הוא ניסה כל הזמן לבדוק את הגבולות שלה. משפתי נפצע, ג'וש כהן נפצע, אצילי נעלם - איך היא תוכל להסתדר עם כל המעמסות האלה? והאמת היא שהיא הצליחה להסתדר לא רע. אבל כשהיא איבדה גם את צ'ארון שרי, הבועט הכי טוב שיש לה בסגל, לפציעה שגרמה לו לצאת (קצת תמוה להכניס במקומו את רמי גרשון...) - זה היה פשוט יותר מדי.
בתחילת הערב, אוהדי הפועל באר שבע תלו שלט שציטט את שירו המפורסם של דייויד בואי זצ"ל - "We Can Be Heroes, Just For One Day". כנראה שיש שם חוש נבואי, כי בואי ז"ל כנראה לא זכה לראות את באר שבע, או את הפועל באר שבע, אבל כתב אותו בדיוק על סמך השוער שהביא את הגביע לבירת הנגב.
אין הזויה כמו תמונת הסיום הזו. אצטדיון שלם זועק את שמו של שוער שבתחילת העונה הגיע בכלל כשוער מחליף לאריאל הרוש. רק הפציעה של השוער הבכיר, גרמה לגלזר להיכנס בין הקורות - ולא לצאת משם עד הסוף. זה ניצחון גדול עבור שוער שהוספד לא מעט, כולל במכבי חיפה, שנחשב למעין כישרון ריק מתוכן. ואחרי כל הדיבורים האלה, הוא לקח שלושה פנדלים - ורשם את הרגע הגדול בקריירה (הצעירה) שלו.
הסיום
את טקס הנפת הגביע לא ראיתי. מיהרתי ל"שאטל" שהובטח לנו, ולא ממש הגיע (בסוף עליתי על איזה אוטובוס מקרי, לשמחתי הוא לקח אותי ליעד הנכון), כדי לחזור הביתה שלם וקצת פחות גמור מעייפות. אבל אין ספק שזה היה ערב יפה לכדורגל שלנו. שתי קבוצות חזקות, עשויות מברזל, שמתמודדות על הדשא - ובעיקר קהל גדול, ורעב באופן כמעט בלתי נתפס, ביציעים. הצמא לכדורגל ישראלי אדיר, והוא רק מחכה שמישהו ירים אותו מהרצפה.
יהיה פיתוי גדול בקרב פרנסי הכדורגל הישראלי להסתכל עליו כמעין "חלון ראווה". אבל האמת היא שמה שהיה בטדי יותר מזכיר את המראות המוזרות האלה, שלפעמים יש בלונה פארק. לא משקפות את מה שקרה כאן באמת. זו לא היתה שנה טובה לכדורגל הישראלי; לא ברמת השיפוט, לא ברמת היחסים של קהל ומשטרה, בטח לא ברמת היחסים של קהל מנהלת והתאחדות. הערב יוכלו ראשי הכדורגל קצת לטפוח לעצמם על השכם. ממחר, הם יצטרכו לעבוד לא מעט כדי לשקם את האמון שנפגע מעונת 2021/22.
אבל את הפועל באר שבע כל זה לא יעניין. גם לא המחר, והשמועות על מאמן זר או דראפיץ' או אולי בכלל אליניב ברדה שיישאר. כל זה יוכל להידחות לעוד כמה ימים. אלונה ברקת, אחרי כמה שנים לא פשוטות, עשתה מהלך גדול כשהעזיבה את רוני לוי ונתנה את המפתחות לשני בכירי בניו של המועדון: אליניב ברדה ומאור מליקסון. שני השרידים הכמעט אחרונים לתור הזהב שהיה למועדון עם המאמן מהצד השני של הקווים הערב, ברק בכר. והם הגיבורים. גם אם זה ליום אחד.
