הוא עלה על הפודיום, תפס כיסא וישב. זה קרה בדיוק בשעה 19:00. ככה אמרו, אז הוא עשה בדיוק מה שאמרו. יש כאלה שיגידו שהוא רגיל. קלינגר עוד פטפט בצד, הקפטנים שכטר ובן בסט התקשקשו ביניהם, הסאונדמן לא היה מוכן, העיתונאים טרם נכנסו לאולם ואפילו דובר ההתאחדות שלומי ברזל התעכב קלות. הסתכלתי עליו והלב קצת נחמץ. הוא ישב לבד וחיכה כמו ילד טוב לפתיחת מסיבת העיתונאים. מה עובר לו עכשיו בראש, חשבתי לעצמי.
גם כשהיא התחילה, הלך הרוח לא השתנה. ההפך. הבדידות שלו רק התעצמה. בעוד את מאמן הפועל חיפה שאלו על הניסיון הרב, ההכנות לגמר והמועמדות לנבחרת ישראל, כשהגיעו אליו השאלות היו הרבה פחות נעימות. שלא לומר ארסיות. "אם תפסיד זה יהיה המשחק האחרון שלך?", "מה יש לך לומר על הביקורות הרבות שיש כלפייך, אפילו משחקנים בקבוצה?", "אתה בכלל יודע עם מי תפתחו?", הן רק שלוש מהשאלות איתן היה צריך להתמודד המאמן הצעיר ברגע הגדול של חייו. במקום שירגיש כחתן ביום חתונתו, נתנו לו להרגיש כחתן ביום אסונו. מה עובר לו בראש, חשבתי לעצמי.
כלפי חוץ המאמן שמר על פאסון. הוא דיבר וענה בביטחון, אבל בפנים שכנה הרבה בדידות. היה קל להבחין בזה, אחרי הכל זו בדידות שהוא סוחב איתו במשך מחזורים ארוכים. בדידות שהזכירה לי את התמונה המדהימה של יוסי מזרחי יושב לבד על הספסל המרוחק במגרש וינטר, בזמן שכל שחקניו חוגגים אליפות עם אלפי הצהובים ביציע. מזרחי ישב לבד עם ידיים על הראש והתנשף. אף אחד לא שם לב אליו למעט המצלמה שלי. כך הרגשתי גם אתמול בערב כשהבטתי בעיניו של בן זקן. הוא שם, הוא בגמר, הוא במסיבת העיתונאים, אבל אף אחד לא שם לב אליו. לבני בן זקן האיש, לא המאמן. מה עובר לו עכשיו בראש, חשבתי לעצמי.
אפשר להתווכח למה ואיך זה קרה. האם זה האופי שלו שהביא אותו להיות רואה ובלתי נראה? אולי היעדר הכריזמה שלא תואם את המשרה הבכירה? או אולי מעמד המאמן הנמוך שהנציח אלי טביב במועדון? התחושה שלי היא שמדובר בשילוב של דברים. אחד מהם: קשה לו לבלוט ליד שני אנשים חזקים כמו אלי את אלי. אנשי כדורגל עם שם גדול, ששמם הולך לפניהם. באיזשהו מקום זה אפילו עושה לו עוול.
זה היה יכול להשתנות אם הבעלים היה יוצא קבל עם ועדה ונותן לו את הקרדיט על ההישגים הנאים של הקבוצה עד כה, אבל זה לא קורה. במקום זה, ואולי מבלי להתכוון, עם כל הודעת ווטסאפ מקצועית לספסל, טביב מגמד אותו. שלא לומר מבטל אותו. וכשהבעלים מתייחס אליך כך, לא יאחר הרגע שגם השאר יישרו קו.
שיהיה ברור: טביב לא יצא נגדו מעולם, אבל הוא גם לא יצא במהלך עונה שלמה בהצהרה שתחזק אותו נפשית. אמירה שתחזק אותו מול הקהל, מול העיתונאים, מול השחקנים. וכשזה לא קורה, יחד עם שאר הפרשיות סביב מעמדו המקצועי, כולם מנסים לרכוב עליו. עד עכשיו זה לא הלך להם בזכות התוצאות, אבל כעת, אחרי שתי תבוסות ורגע לפני הגמר הגדול, יש להם הזדמנות לצאת מהחורים ולעקוץ. מה עובר לו בראש, חשבתי לעצמי.
הסתכלתי עליו כששכטר אמר שהוא לא יודע אם ישחק ואם כן כמה דקות. הייתה תחושה שגם הוא לא יודע. בראש עברה לי השיחה הזו: "הלו, כן אלי, כן. כולם כשירים. שכטר רוצה לפתוח? כן, שמעתי שהוא דיבר איתך וביקש לפתוח. מאיפה שמעתי? מהתקשורת. מאיפה אני יכול לשמוע אם לא מהם? גם כשבריהון היה כשיר בשבת שמעתי רק מהתקשורת בדיעבד. מה אני אעשה אלי, אף אחד לא מספר לי כלום בבית הזה. רגע, אז לפתוח איתו?" השיחה הדמיונית הזו לא התקיימה רבע שעה לפני מסיבת העיתונאים בין המאמן למנהל המקצועי, אבל היא גרמה לי לחשוב מה לעזאזל עובר לו עכשיו בראש.
עם מי הוא יפתח? איך הוא ישחק? זה בכלל הוא שקובע את ההרכב? אם כן, אז איך מתמודדים עם היעדר הקרדיט? אם לא, אז איך מתמודדים עם השקר הפנימי? הרבה שאלות ומעט תשובות. באיזה מערך הוא יעלה, שלושה חלוצים או שניים, שני בלמים או שלושה? ואולי כל זה בכלל לא משנה? הרי הכל אצלנו זה חוכמה בדיעבד ומה שלא יעשה, אם ייכשל ברגע האמת, נחתוך ונשאל למה לא ההפך. אם יצליח, כבר יהיה מי שיגיד שטביב גאון כדורגל. הוא ניסה לבנות לו מעמד ואמר בצדק מוחלט שקבוצה שרצה חזק בצמרת ונאבקת גם על האליפות וגם הגביע, זו קבוצה מאומנת. אז איך זה שאף אחד לא רואה את זה? למה הם לא מקשיבים לו? מה עובר לו עכשיו בראש?
במקום להמשיך לתהות מה עובר לו בראש, החלטתי לנסות להיכנס לו לראש, 24 שעות לפני שריקת הפתיחה. קל זה לא היה... אדרבא, מהר מאוד הבנתי שלא קל להיות בני בן זקן העונה. הקהל, החילופים, הקללות, הבעלים, התקשורת... כל כך הרבה על הכתפיים שלו. לקח לי חמש דקות לוותר על התענוג ולהתחיל להעריץ את האיש שישב במסיבת העיתונאים ועומד בגבורה מול כל האתגרים, במציאות בלתי אפשרית, בטח למאמן צעיר שרוצה להצליח ולבנות את עצמו.
אולי בגלל זה ניגשתי אליו בסוף מסיבת העיתונאים ואמרתי לו שאני מעריך אותו מאוד. קודם כל על היותו אדם, אבל גם על היותו מאמן. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. לתת לו מילה טובה שאחרים שוכחים לתת. אמרתי לו שרבים, טובים ומנוסים שהיו במעמדו איבדו את הראש על הרבה פחות. אמרתי לו שאני מעריך אותו מאוד. אז הערב, כשכולם יילחמו על הגביע הנכסף, אתמוך בו נפשית ורוחנית. במאמן העונה שלי. ואם לא מאמן (אחרי הכל יש את ברק בכר), אז איש השנה בכדורגל הישראלי. תסכימו שרק על זה מגיע לו גביע עם שמו חרוט עליו.
