זה התחיל שבוע לפני, אבל השיא היה כשאספנו את עיתון הבוקר מסף הדלת וקראנו את הכותרת. צמרמורת. "בוקר טוב, היום גביע", דאגו להזכיר לנו בספורט של ידיעות ומעריב, כאילו לא ידענו איזה חג היום. ובחג כמו בחג, כל ירושלים היתה בעוצר.
הפעם מהסיבות הטובות. זה היה יום שבתון. אף אחד לא הלך לעבודה, לא הלך לבית ספר, לא הלך לסידורים. אף אחד לא הלך, נקודה. ואיך ילך אם הרגליים רעדו מהתרגשות. התרגשות מטורפת שהלכה והתגברה עם תקתוק השעון. הספירה לאחור הזכירה את יום כיפור. מעבר לעובדה שבגלל המתח לא אכלנו, חיכינו בקוצר רוח שהזמן יחלוף וזה יגיע.
אצטדיון רמת גן המיושן נחשב כמקדש. מקום עליה לרגל ממש. לרבים מאיתנו אף יותר מהכותל. כאוהד ירושלמי מסורתי השתדלנו לעלות אליו פעם בשנה, אם לא פעמיים. אחרי הכל בית"ר היתה קבוצת גביע טיפוסית. כך החדירו בנו. לא שינה לנו שלא לקחנו אליפויות, הגביע היה שלנו. זו היתה האמונה. אמונה שהביאה המון ביטחון, גם כשהיית אנדרדוג.
גדלנו על הסיפורים מהגמר של 1976 ורצינו שגם לנו תהיה חוויה כזו בקורות החיים. 60 אלף צופים, ניצחון דרמטי, ונסיעה של נצח ממרכז הארץ למרכז ירושלים. נסיעה של שעה ביום רגיל, שתיקח חמש שעות במקרה הטוב ותרגיש חמש דקות. כי ככה זה כשנהנים, הזמן טס אפילו בפקקים. בטח שכל רגע עוצרים ורוקדים.
כשאבא אמר לנו לרדת לרכב, היינו על סף התקף. זהו, זה מתחיל. האוטו היה עטוף בצהוב והצופר התחיל לעבוד. התחיל? לא הפסיק. נסיעה של 80 ק"מ ממעלה אדומים עד עיר העיראקים עברה בצפירה אחת ארוכה. אלפי רכבים נוהרים לכבוש את לב המדינה. תרתי משמע. באמת הרגשנו כך. סוג של שליחות. שלא לומר אחריות.
"תראה איך הם מנופפים לנו מהמרפסות", אמרתי לאבא כשהגענו לפאתי רמת גן. הוא חייך וצפר. ישראל היתה אחרת. הרגשת שכבית"רי אתה מייצג עם שלם. אומנם היריבה לא היתה מזוהה עם הממסד, אבל עדיין כל משחק היה ניצחון קטן של העם, אז על אחת כמה וכמה ניצחון בגמר.
את הסובארו השארנו על שטח כורכר הרחק מהמגרש, בתקווה שתסתדר לבד כמה שעות. "סוף סוף הצופר ינוח קצת", צחקתי ועטפתי את עצמי בדגל צהוב שהשאלתי מהתורן בכניסה למעלה אדומים. ואז, בכל צעד זה התגבר. הרעש של הקהל מהאצטדיון וקצב פעימות הלב. עד שהגענו לשערים כבר היינו על סף התקף לב. העומס המטורף בכניסה רק הוסיף לחוויה. כילד קטן הכל נראה לי גדול. בעיקר האיבר של האוהד שנצמד אלינו בלית ברירה בנחיל האנשים שנוצר בכניסה לשער 11 והגעתי לו עם הראש בדיוק עד לביצה. כן, גם זה התקבל אז כסוג של חוויה.
הכל נראה לנו חווייתי באותם רגעים, כולל המחנק במנהרה שהובילה ליציע. לא באמת שלטת בתנועה שלך, זזת כי הזיזו אותך, אבל זו היתה הבעיה הקטנה. סביר להניח שהיום היו מקימים כמה ועדות חקירה על המחדל, אבל כנראה שפעם לא חשבו שהכרחי לנשום.
וכך, בלי אוויר ולמשך כמה דקות, נמחצת על ידי ההמון, עד שהגעת אל האור. אולי זו הסיבה שאח"כ צללתי ברכות שלמות בלי לנשום? בכל אופן, האור בקצה המנהרה של אצטדיון רמת גן, ענה על כל מה שהמשפט הזה מסמל. יציאה מחושך לאור, מעבדות לחירות. מאפלה לתקווה. תקווה שאוטוטו נחזור לנשום סדיר.
כן, היה משהו עוצמתי ביציאה מהמנהרה ליציעים. תמונה שלא אשכח בחיים. אצטדיון עמוס באוהדים משולהבים. חצי צהוב חצי ירוק. קשה לתאר את זה במילים, אז אשתמש במשפט האלמותי של הגשש: "ניתן היה לחתוך את המתח עם סכין". כששחקני מכבי חיפה עלו לדשא, למרות כל הרעש מסביב, הצלחתי לשמוע את רעד הביצים. "אל תדאג, אנחנו מנצחים", הרגיע אותי אבי היקר, אין מצב שבגמר הגביע הראשון שלך אורי ואלי יאכזבו אותך". אמר וצדק.
היום, 30 וכמה שנים אחרי הגול של אוחנה בדקה ה-86, שער ששלח אותנו להיחנק שוב במנהרה ולרקוד עדלאידע מרמת גן עד שושן הבירה, אני אקח את הבן שלי לגמר הראשון שלו. גמר שיתקיים בטדי, שתי דקות מהבית. לא עיתון בוקר, לא נסיעה, לא צפירות, לא דוחק בכניסות וגם לא חיפה הירוקה, אלא האדומה הצנועה, ועדיין, אני משוכנע שאם איתי שכטר יכבוש שער ניצחון בדקה ה-89, יונתן יזכור בדרכו את החוויה הזו עד 120, בדיוק כמו שאני זוכר את הגמר ההוא ב-1985.
