הערב (רביעי), זה נגמר: האדומים של ניר קלינגר גברו אחרי הארכה, 1:2 על הפועל רעננה, וחזרו למעמד - שם לא היו מאז שזכו, כשניצן שירזי ז"ל היה המאמן ואלי טביב היה הבעלים. זה הלך קשה, עם הרבה דקות חלשות של השדים האדומים, אך בסופו של דבר הם רחוקים 180 דקות מגביע מס' 17 בתולדות המועדון.
אבל זה סיפור חייה של הפועל ת"א כל העונה: קבוצת כדורגל מוגבלת, עם מעט מאוד כישרון ועוד פחות "סטאר קוואליטי", שמצליחה להוציא המון ממעט - ומוצאת את עצמה, אחרי שני שליש עונה, עם חצי גמר גביע וכרטיס לפלייאוף עליון.
קשה להגיד שלניר קלינגר יש תנאים להצמיח כדורגל ראוי לשמו, ולכן גם הקבוצות שלו אינן נוצצות וזקוקות להמון מזל - אבל הוא מצליח להביא אותן אל הארץ המובטחת, כך או כך. שני גביעים יש לו בקריירה, והוא בהחלט יכול למצוא אותו בסוף מאי עם גביע שלישי. שלא תגידו שלא ידעתם.
עם זאת, היא תצטרך להודות גם בפני עצמה שהיא ניצלה הערב: רעננה, קבוצה עוד יותר חלשה ממנה, יכולה היתה בהרבה דקות לכבוש שער נוסף ואף לשלוח את האדומים הביתה. זה שוב היה אריק ינקו, האיש שפתח את העונה כשוער מחליף והפך להיות הגורם שמביא לאדומים הכי הרבה נקודות. טוב, הוא ועמרי אלטמן, אם להודות על האמת...
וגל כהן בוודאי ייצא מאוכזב מהמשחק הזה. תוצאת הסיום בהחלט מקפחת את הקבוצה שלו, שלמרות הכלים הדי רעועים איתם עלתה לבלומפילד, בהחלט התקרבה לחולל הפתעה גדולה ולהגיע שוב לחצי הגמר. היא תוכל להתעודד לקראת קרבות התחתית בליגה, שכן כנראה שיש לה בכל זאת כישרון ויכולת להגיע למשהו, אבל זה עלול להיות מאוחר מדי אפילו בשבילה. כהן וחניכיו ינסו לאסוף את עצמם לקראת המשימה החשובה באמת, בליגה.
ושוב הפועל תל אביב חזרה למעמד שהיא אוהבת: הגביע. היכן שיכולת ארוכת טווח לא באמת משנה, סינדרלות יכולות לקום - והאדומים נהנו לא מעט. 16 פעמים, כזכור, הם הניפו את הגביע בעבר; לא פחות משש מתוכם קרו מעבר אחרי חילופי המילניום החדש. ואחרי הכל, אולי בכל זאת ההיסטוריה תחזור על עצמה: בכל עשור, כידוע, הפועל ת"א זוכה בדאבל. ב-2000 אלה היו אליפות וגביע, ב-2010 אליפות וגביע עם גוטמן. היום הפועל במצב צבירה אחר, במצב נפשי אחר, אבל שוב יכולה לזכות בתואר הכפול מבחינתה: פלייאוף עליון וגביע, זה הרבה מעבר ליכולותיה ולמעמדה הנוכחי בכדורגל הישראלי. יש דאבל, הפועל?
