בשנה שעברה אפי בירנבוים פירק את מכבי ת"א בשלושה משחקים. השנה הוא עושה את זה בפעם אחת. ארוכה-ארוכה. לא שהוא האשם היחידי או אולי אפילו העיקרי באיך שהצהובים נראים השנה. אשם מי שממנה מאמן כי "הגיע תורו", שנה אחרי שהוא ממנה מאמן רק כדי למכור מנויים. אשם מי שמחתים שחקנים בלי קשר למאמן, ובחלק מהמקרים בלי להתייעץ איתו. אשם מי שעושה כמות כל כך גדולה של מהפכות בפרק זמן כל כך קצר.
ואם כבר מדברים על "מגיע" – על הקווים ממול במלחה, עמד גיא גודס, אותו איש שמכיר את המערכת הצהובה מקרוב גם כשחקן וגם כעוזר מאמן, אותו איש שאפי בירנבוים לא רצה בתחילת העונה לידו, ועכשיו כשהוא מסתכל אחורה לספסל הוא רואה את רועי חגאי ואבי אבן, שעם כל הכבוד להם (ואת חגאי מכיר הח"מ עוד מהיסודי) – הם חסרי כל ניסיון ולא עשו יותר מדי בקריירה כדי להגיע לעמדה הזו.
תוצאת הסיום במלחה היא אשליה אופטית. משחק של 25-30 הפרש נגמר רק ב-14 לטובת ירושלים. וגם זה בזכות דריק שארפ – הקפטן שבירנבוים לא ספר עד לפני שבוע וחצי – שהוזעק שוב משנת הצהריים שלו בדיור המוגן על הספסל כדי להציל משהו מהכבוד האבוד של הקבוצה.
דרבי הוותיקים
בשנים האחרונות ליגת העל הפכה למשהו לא רלוונטי עבור הפועל ומכבי ת"א. מצד אחד אליפות הייתה בדיחה אומללה וזיכרון רחוק, מצד שני אף אחד לא האמין ברצינות שאחת מהשתיים תרד ליגה. הדשדוש המונוטוני והמעצבן במרכז הטבלה הפך את הדרבי שפעם כונה גדול למשחק הכמעט יחיד שלמישהו באמת אכפת ממנו. שניים מהסמלים הגדולים של שתי הקבוצות, אבי נמני ויוסי אבוקסיס, שידעו דרבים סוערים, נצחונות מתוקים, הפסדים צורבים, ותיקואים משמימים, ייפגשו הפעם על הקווים. וכשזה הסיפור המרכזי של הדרבי, לא צריך לתלות יותר מדי ציפיות באיכות הכדורגל שיהיה בבלומפילד.
פיל, פיל, פילפילון
2:2 נגד חוף השנהב. אז נכון שהפילים שיחקו קצת בכבדות, אבל עדיין נבחרת ישראל הציגה משחק לא רע בכלל, לפחות במחצית הראשונה. מגיעה גם מילה טובה להתאחדות (כן-כן) שדאגה לכרטיסים מוזלים כך שאצטדיון ר"ג היה עמוס יחסית למשחק ידידות. המאמן הלאומי כהרגלו עקץ במסיבת העיתונאים את התקשורת ש"מזלזלת ומקלה ראש" בדירוג של פיפ"א, שבו ישראל נמצאת במקום ה-15 בעולם. הבט דרור, אם כן – מדובר באכזבה גדולה. אחרי הכל חוף השנהב מדורגת במקום ה-28 ברשימת המכולת המגוחכת הזו, 13 מקומות מתחת לישראל. עם הבדלים כאלה, היית מצפה לניצחון ביתי קל.