יותר מ-13 שנים עברו והמשחק הבלתי נשכח בר"ג היה למעשה האחרון שבו כדורגלני ארץ הקודש גרמו למאמן יריב להרגיש כפי שהרגיש באריץ' באותו יום קו פרשת מים. יותר מ-13 שנים שבהן ישראל לא הצליחה לנצח יריבה שנחשבת לאיכותית יותר ממנה. ולא, הניצחון על רוסיה במוקדמות יורו 2008 לא באמת נחשב כי פרט למכונית שהובטחה בזמנו לעומר גולן – לא כל הייתה משמעות למשחק הזה עבור הנבחרת. ולמען האמת, גם עבורנו האוהדים. כמעט כמו כל משחק מאז. וגם לפני. ואחרי.
אי אפשר ממש לשים את האצבע על נקודה מסויימת במהלך 13 השנים הללו שהובילה אותנו להתייחס ליום שבו מתקיים משחק של נבחרת הכדורגל – יום חג לכל דבר – לעוד יום בשנה. לא עוד פסטיבל באצטדיון הלאומי, לא עוד תחזיות וספירה לאחור, לא עוד התעסקות בלתי פוסקת בהרכב, במאמן, בכוכבים, באפסנאי ובילדים שמוכרים שתיים קסטה וטרופית בחמש מחוץ למגרש.
כי אם הדור הקודם – זה של ברקוביץ', רביבו, אבי נמני ואלון מזרחי, לא ממש הגיע להישגים אבל גרם לעניין סביב הנבחרת, הרי שזה הנוכחי, שהגיע מיד אחריו – לא רק שלא קרוב לאף פסגה, אלא גם לא מייצר שום הילה סביבו. שום רגש. לא אהבה, לא שנאה. הכל פרווה. יכול להיות שאלו היו הטרחנות והשעמום של דרור קשטן, גניבות הדעת והליקוקים של אברם גרנט, הליצנות של לואיס פרננדז או העובדה שאפילו אנחנו, אלו שיכולים לזהות מהחלל שחקני כדורגל, ודאי של נבחרת ישראל, נבוכים למשמע שמות ופרצופים שאנחנו בכלל לא מזהים ב-11 של הנבחרת. שמואל קוזוקין, איציק כהן, עמרי בן הרוש ודומיהם. שחקנים לא רעים, אבל כאלו שאיש לא דמיין שילבשו את החולצה הלאומית במשחקים כל כך חשובים.
וכך, מיום ליום וממשחק למשחק זה מתגבר והולך. אם בגול ההוא של סיניסה גוגיץ' עוד סיננו אינספור קללות בתסכול, הרי שבשער השיוויון של רוסלן אבישוב בערב שישי האחרון, הייתה זו מן אנחת ייאוש כזו. מה שבטוח הוא, שבאיזשהו שלב איבדנו את נבחרת ישראל, והיא איבדה אותנו.
"עוכרי ישראל", "פסיכולוגיה בגרוש", "גועל נפש", ייזעקו ודאי הטוקבקים הארסיים והמתבקשים להפליא. כי הרי איך יכול אוהד כדורגל לזנוח את הקבוצה שלו? ועל אחת כמה וכמה, כשמדובר בכזו שמייצגת מדינה שלמה? נבחרת ישראל פשוט הפכה ממלכת הכיתה, ממסמר הערב, לזו שהמאיסה את עצמה על כולם. מייצגת אותנו? בוודאי. נלחמת ונותנת הכל? בשבילנו? ספק. ספק גדול.
כל השחקנים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, משחררים הצהרות מפוצצות חדשות לבקרים, ונראים אחר כך על המגרש כמו חבורה של שכירי חרב שרק באו להעביר את הזמן. במילא יש להם צ'קים שמנים בתל אביב, חיפה, מאיורקה או סוואנזי. כשאייל ברקוביץ' סירב ללחוץ את ידו של גילברט פרילאסינג בסיום ה-1:1 המפורסם בר"ג, הרגשנו את התסכול שבא ישר מהלב, את האכזבה, את הרצון לחזור כמה דקות אחורה ולנסות לתקן. מאז? עוד תיקו, עוד הפסד, עוד כשלון ועוד אמירה חלולה של "פספוס ענק, הזדמנות כזו לא תחזור", והכל עובר. ככה, ליד האוזן ומתחת לרדאר, באפאטיות בלתי נסבלת, בלי שמישהו בכלל שם לב.
זוכרים את ההתרגשות ההיא לפני קמפיין של מונדיאל או יורו? את התחושה שהפעם אנחנו באמת הולכים לעשות את זה? היום, אפילו גדולי האופטימיים לא באמת מאמינים שנהיה בברזיל 2014. או בצרפת 2016 וברוסיה 2018. כותב שורות אלו נכח במונדיאל בדרום אפריקה, וביוהנסבורג ביום בו גאנה פגשה את אורוגוואי ברבע הגמר. מי שלא היה שם, לא יבין התלהבות, תכונה, תשוקה, אהבה וגאווה לאומית (או אפילו יבשתית) מהי. השמיים נצבעו אדום-צהוב-ירוק, עם כוכב שחור באמצע. כמה אמוציות היו שם, כמה רגשות, כמה חמלה כלפי מחמיץ הפנדל אסמואה ג'יאן וכמה שנאה כלפי לואיס סוארס, שהפך בין לילה לאויב הספורטיבי של היבשת השחורה כולה.
בשביל לנסות ולתעתק תחושות כאלו לכאן, צריך לחזור, ניחשתם נכון, בערך 13 שנים אחורה. הלוואי והיינו חשים תיעוב כזה כלפי ברטי פוגטס ש"גנב" לנו שתי נקודות באזרבייג'אן, או כלפי סויטיריס ניניס ולוקה מודריץ' שהשאירו אותנו לראות גם את היורו האחרון מהבית. הלוואי והיינו יכולים שוב לשנוא ביחד דמויות כמו באריץ'. הלוואי. אבל את הרכבת הזו פיספסנו מזמן.
ולמרות הכל, באיזשהו מקום עמוק שם בפנים, אנחנו עדיין מקווים שזה יקרה, והנבחרת הזו תציף מחדש את כל מה שהרגשנו פעם. אבל איכשהו, כל תקווה כזו, ואפילו הקטנה ביותר, מתפוגגת בכל פעם תוך דקות ספורות כלא הייתה שם אף פעם. הייאוש מעולם לא היה נח יותר.
