בראשותו של מנהל הנבחרת דאז ומנהל הנבחרת הבוגרת היום ישראל שצ'וצ'ינסקי, הגיעה הנבחרת למחנה מיידנק בורשה. מדובר היה בביקור הראשון אי פעם של נבחרת במחנה בפולין, כאשר כיום מדובר בדבר שבשגרה.
במסגרת הטורניר ניצחה ישראל 0:1 את נורבגיה, 0:1 את פינלנד וסיימה בתיקו 1:1 עם צ'כוסלובקיה. הנערים הפסידו גם 1:0 למזרח גרמניה ו-4:0 לפולין. מאמן הנבחרת היה אמנון רז, ובין שחקניו נמנו אז מסםר שמות מוכרים כמו שי הולצמן, אריק בנאדו, אסי דומב, שגיא גונן, יוסף גולדנברג, עמי וזאנה, מוטי יברבוים ואופיר קופל.
"אחרי הביקור במיידנק, המשחקים במסגרת הטורניר הפכו להיות משניים", סיפר ישראל שצ'וצ'ינסקי, "על אף שמדובר היה בנבחרת מעולה, שהיה כפסע בינה לבין העלייה לאליפות אירופה (בבית של שש נבחרות, סיימה ישראל במקום השני. במקום הראשון סיימה טורקיה, שבאותה שנה זכתה באליפות אירופה וסיימה במקום השישי באליפות העולם), התוצאות כבר לא היו חשובות עבורנו אחרי הביקור במחנה ההשמדה".
"באותה שנה היה בפולין משטר קומוניסטי", נזכר שצ'וצ'ינסקי. "היתה תקופת צנע במדינה, ואנשים עמדו בתור לאורך קילומטרים כדי לקנות אוכל. ל-30 שחקני הנבחרת היו מקלחת משותפת אחת ושירותים משותפים. להגיע באותה תקופה לפולין לא היה פשוט בכלל, והחלטנו לנצל את שהותנו על מנת לבקר עם השחקנים הצעירים במחנה ההשמדה. לארגן את הביקור הזה באותה תקופה לא היה עניין של מה בכך, ועשינו מאמצים אדירים על מנת לארגן את זה".
"אני זוכר את הביקור הזה כאילו זה היה אתמול - זה היה מצמרר ומרגש, והשאיר חותם אדיר על הנערים, שבאותו היום הפכו מנערים לאנשים בוגרים", המשיך בהתרגשות, "הדבר שזעזע את השחקנים יותר מהכל, היה הקרבה של בתי המגורים של הפולנים למחנה ההשמדה. לא הצלחנו להבין איך בזמן ששרפו יהודים במשרפות, מעבר לכביש אנשים המשיכו לעבוד ולחיות כרגיל".
שצ'וצ'בסקי נזכר ברגעים המרגשים מאותו יום בפולין. "השיא של הביקור היה כשעמדנו מול הר אפר ליד המשרפות דקות ארוכות ושרנו את ההמנון הלאומי. איך שסיימנו לשיר התחיל לרדת מבול, ונראה היה שהשמיים בוכים יחד איתנו. השחקנים שהיו במשלחת הזו לא חזרו להיות אותם ילדים שהגיעו לורשה, הם התבגרו באופן מיידי. הביקור הזה שינה להם את כל החשיבה והתחושה, הם הרגישו מה זה להיות יהודים. אחרי שאתה נמצא במקום כזה אתה גאה להיות ישראלי. אתה לא חוזר אותו יהודי שנסעת לשם".
עבור שצ'וצ'ניסקי מדובר היה בנושא מרגש גם מבחינה אישית: "ההורים שלי ניצולי שואה ובמהלך הנסיעה הזו ביקרתי במקום בו היה הבית של אמא שלי, שהופצץ בתקופת המלחמה. ההורים שלי, שנישאו לפני המלחמה, נפרדו בתקופת השואה כי כל אחד מהם ברח למקום אחר. אחרי המלחמה הם נפגשו בצורה אקראית ברחוב בורשה".
"במהלך שנותיי כמנהל בנבחרות ישראל השונות, הייתי עוד הרבה פעמים במחנות ריכוז והשמדה עם נבחרות צעירות ובוגרות", סיכם שצ'וצ'ינסקי. "עשינו טקסים מדהימים ומרגשים בבירקנאו ובאושוויץ, אבל מכל הנסיעות הפעם הראשונה עם נבחרת הנערים היתה המרגשת ביותר, כיוון שזו היתה גם הפעם הראשונה בה אני חוויתי במו עיני את מה שעד אותו היום רק שמענו מסיפורים".
שי הולצמן שהיה אז חלוץ צעיר במכבי נתניה נזכר בביקור במיידנק: "היינו חבורה של צעירים, שרק חלק מהם באו ממשפחות של ניצולי שואה. כשהגענו אל המקום בו נרצחו והושמדו רבבות יהודים, היינו בהלם מול התמונות וחפצי הילדים הנשים והזקנים שעברו במקום את הגרוע מכל. ממיידנק נותר רק חלק קטן כעדות לשואה. לא כולם ידעו לעכל את המראות, היתה אז מודעות קטנה יותר לשואה וזכרה ממה שקיים היום".
"היום מלמדים יותר ומשלחות נוער יוצאות לביקור במחנות ההשמדה. סבתא שלי שרה, אמו של אבי, היתה הניצולה היחידה מכל משפחת הולצמן והיא שוחררה בסיום המלחמה בברגן בלזן. כשאני נזכר בביקור הראשון שלי ובמפגש עם השואה במיידנק אני חש צמרמורת. אסור לשכוח את אשר עשו הנאצים לעם היהודי".
אריק בנאדו, שהיה אז שחקן בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, הוסיף: "בתקופה ההיא הייתי נער צעיר וכזה שמשפחתו לא נשאה את פצעי השואה. אני ואחרים כמוני ידענו הרבה על מחנות ההשמדה, אך מלבד הסיפורים לא חשנו ממש את התופת ולא הצלחנו לדמיין את המראות. כאשר ניצבנו מול ערימות הבגדים, הנעלים, השיער, ועמדנו מול תמונות ערמות השלדים והמתים שררה דממת מוות בקבוצה".
"היה לנו קשה וראיתי בזווית העין שחקנים שמנגבים את הדמעות. השיא היה כשניצבנו ליד קבר האחים הענק, שם נותר רק האפר מהמשרפות. באותה סיטואציה החלו הדברים לחדור עמוק ללב ולנשמה. גם היום, לאחר שכבר ביקרתי במספר מחנות מוות, ביניהם אושוויץ ובירקנאו, הזיכרון ממיידנק הוא מצמרר ובלתי נמחה".
