קמפיין מוקדמות המונדיאל בברזיל 2014 עומד לצאת לדרך, וכמו תמיד, נבחרת ישראל חולמת להיות שם. לא העובדה שהוגרלנו לבית אחד עם רוסיה ופורטוגל מפריעה לנו לחלום, ולא מספר הפעמים הכמעט מופרך בהן האמנו מחדש שהנה, הפעם זה יקרה, והתאכזבנו כרגיל. סיבות לכשלון לא חסרו לנו מעולם: פעם הפסדנו בגלל המצבים הנייחים, ופעם רק בגלל תוצאות משחקי החוץ. פעם עקב השיפוט האנטישמי ופעם בגלל המנטליות הקלוקלת. פעם בגלל השאננות, ופעם בגלל אירועי הלילה שקדם למשחק. רגע לפני שהקמפיין הבא מתחיל, אלי גוטמן, כמו קודמיו בתפקיד, נאלץ להתמודד עם תחזיות קודרות שמנבאות לו כשלון. אם להיות אובייקטיבים, ואם צריך להצביע מעכשיו על החוליה החלשה, זו שעלולה לעלות לנו בהעפלה, הרי שמדובר במרכז ההגנה.
מצבת הבלמים הנוכחית כוללת את טל בן חיים (שאליו עוד נגיע בהמשך), ואת רמי גרשון, דן מורי, שיר צדק ואיתן טיבי, שלכולם ביחד 15 הופעות במדים הלאומיים. לרגל העובדה שהעפרונות בהן תיכתב הכותרת 'הלך עוד קמפיין' מחודדים כבר מעכשיו, דירגנו את חמשת הבלמים הטובים ביותר ששיחקו בנבחרת ב-20 השנים האחרונות. כמובן שהרשימה הזו יכולה להיות מושלמת רק בכפוף לדעת הקהל, ולכן אתם מוזמנים לטקבק לנו את הדירוג שלכם. דייקנו? פרגנו בהמוניכם. שכחנו מישהו? זה הזמן שלכם להזכיר לכולם. חושבים שאין לנו מושג? לא נעלב אם תחליטו לסקול אותנו בכיכר הוירטואלית הקרובה לביתכם.
מקום 5: ובכן, הפתעה.
בחנו את עצמכם: האם אתם מסוגלים למנות יותר מארבעה בלמים טובים, כאלה שהיו שם עבור הנבחרת מאז ומתמיד וראויים להיכנס לרשימה הזאת? אנחנו לא הצלחנו, וגם לא אף אחד אחר במערכת שנידרש לסוגיה. זה מתחיל בהמון שמות שנזרקים לאוויר, אבל מסתיים בגירוד הפדחת בהבעה של ריקנות. נסו אותנו. בתכל'ס, ב-20 שנה האחרונות, לא היו יותר מארבעה.
את המקום החמישי ברשימה שלנו חולקים ניר קלינגר (שהיה שחקן אדיר, קפטן הנבחרת ושיאן ההופעות בזמנו, אבל שיחק ב-90 אחוז מהמקרים כקשר אחורי), אלון חרזי (שאת מירב הקילומטרז' שלו במדים הלאומיים עשה כמגן ורק בערוב ימיו עבר הסבה) ורן בן שמעון (שמחזיק רק ב-34 הופעות, רובן כמחליף).
מקום 4:
שמעןו גרשון
שנים בנבחרת: 9
הופעות: 50, שערים: 4
הבלם התמיר שערך בכורה מול אסטוניה ב-99' תחת שלמה שרף, עשה התקדמות מטאורית בנבחרת, בדיוק כמו שעשה בקבוצתו דאז, הפועל תל אביב. משחקו האלגנטי, כמו גם הביטחון העצמי הגבוה שממנו הוא נהנה, הקרין תמיד על השחקנים שלצדו, והפך אותו לאחד הברגים החשובים ביותר במערך של ריצ'ארד נילסן בהמשך.
הפנדל קר הרוח שהבקיע ב-1:1 מול אוסטריה כמעט הביא אותנו למונדיאל 2002, אבל את הסוף של המשחק הזה כולם זוכרים. למה רק מקום 4? כי הוא היה אמור להשיג הרבה יותר. עם השנים גרשון התחיל להתרחב לענפים נוספים פרט לכדורגל (מוזיקה, סלבריטאות וכו') ואחרי המעבר שלו לבית"ר ירושלים הוא התקהה מעט ובהמשך נאלץ להתמודד עם פציעות, עד שבעיות בלב אילצו אותו לפרוש.
מקום 3: אמיר שלח
שנים בנבחרת: 9
הופעות: 84. שערים: 0
בשיאו, שלח, שערך את הבכורה שלו מול ברית המועצות ב-92' (גם הוא תחת שרף), היה בלם יציב, חזק, לוחם ללא פשרות, כזה שתמיד היה שם בשביל הנבחרת. בשלב מסוים הוא גם שבר את שיא ההופעות, וכרגע הוא מדורג 3 בכל הזמנים.
האמביציה של שלח והקשיחות שהביא איתו תמיד שמו אותו מעל הבלמים ששיחקו איתו בקבוצות (ע"ע גדי ברומר שהיה בלם לא פחות מוכשר, אבל רשם רק 24 הופעות בנבחרת), אבל למרות הכל, התמונה הזכורה ביותר שלו מכל שנותיו בנבחרת, היא זו של הפרצוף המתקשה שלו כשנילסן אילץ אותו לשמור על יריביו באימון עם ידיים קשורות מאחורי הגב. למה רק מקום 3? האיטיות היחסית שלו גרמה לו לא פעם לראות את הגב של שחקני ההתקפה היריבים, כי לא היה אפקטיבי בהתקפה וכי ברמת המועדונים חווה ירידה מוקדמת מדי.
מקום 2: טל בן חיים
שנים בנבחרת: 10 והיד עוד נטויה
הופעות: 62, שערים: 1
תאמינו או לא, משחק הבכורה של בן חיים, שנקרא לדגל ע"י נילסן, היה בתבוסה 7:1 בגרמניה ב-2002. מאז, האיש הספיק לעבור 6 מועדונים באנגליה וכמעט הכל עם הנבחרת. בשנים האחרונות בן חיים נמנה על אחד משלוש השחקנים הבכירים ביותר בסגל הלאומי, כזה שמקומו מובטח ולא משנה מי המאמן. והאמת? הוא השיג זאת בצדק. אל תשכחו שמדובר בבלם שיכולתו הגבוה במדי בולטון הביאה את ז'וזה מוריניו להחתימו בצ'לסי, ובכך שהוא אשכרה שותף בלא מעט משחקים במדי הבלוז בתחילת אותה עונה (2007), עד שאברם גרנט החליף את המיוחד בסטמפורד ברידג' וכמעט ולא ספר אותו.
בנבחרת בן חיים כמעט תמיד עשה את שלו וייצב את החלק האחורי, אבל לצערו, הדור איתו הוא שיחק לא בהכרח היה מהטובים שהיו לנו. כנראה שהקמפיין הנוכחי יהיה האחרון של בן חיים במדים הלאומיים, ורק העפלה למונדיאל תוכל לשדרג את מעמדו ההיסטורי בין בלמי הנבחרת. בשורה התחתונה, הוא הבלם המתמיד ביותר, היציב ביותר, וזה שתמיד אפשר לסמוך עליו. למה רק מקום 2? היה רק בלם אחד שהיה טוב ממנו.
מקום 1: אריק בנאדו
שנים בנבחרת: 12
הופעות: 94. שערים: 0
הבלם הנצחי של הנבחרת, שיאן ההופעות של ישראל, והגלדיאטור הכי פחות מוערך שהיה לנו פה. בנאדו ערך את הבכורה שלו מול ברזיל ב-95' (שוב תחת שרף. גם אתם מתחילים לחשוב ששליימה נהנה מהמבחר ההגנתי הטוב בכל הזמנים?), ומאז הוא תמיד היה שם. דרור קשטן עוד ניסה להסתדר בלעדיו ב-2008, אבל מהר מאוד התפכח וזימן אותו שוב לסגל.
ככדורגלן, בנאדו הוא סמל למקצוענות, כזה שמוכן לאכול את הדשא ולנשוך את היריב כדי שלא יעבור אותו, ולא מעט חלוצים גדולים ומוכחים ששיחקו נגדו סיימו את המשחק מתוסכלים. למרות שלא שימש כקפטן ברוב המקרים, בנאדו הוא מנהיג מטיבעו, ומספיק לראות את הפרצוף שלו אחרי כל שער שהנבחרת הבקיעה, בכדי להבין כמה הוא רצה בהצלחת הנבחרת וכמה לקח ללב כשלא הלך.
העובדה שבנאדו היה בלם איטי שלא בורך בטכניקה יוצאת דופן רק מאדירה את ההישגים אליהם הגיע ככדורגלן, שלפעמים הושגו רק ע"י כוח רצון ולחימה. עם פרישתו נותר חלל במרכז ההגנה של הנבחרת, ועד היום לא נמצא עדיין מי שיירש את בנאדו, אבל ביום שיימצא בלם שמסוגל להחזיק כל חוליית ההגנה רק בשל המורא כלפיו (מחבריו לקבוצה ומהיריבים גם יחד), הדרך שלנו לטורניר גדול תתקצר.
