התשובה לשאלה האם אייל ברקוביץ' יכול וראוי לאמן את נבחרת ישראל ניתנה במקום אחר לגמרי והיא חיובית. היא ניתנה עם מינויו של דייגו ארמנדו מראדונה למאמן נבחרת ארגנטינה. אם נתעלם מההבדלים ונתמקד בדמיון, נגלה שמדובר בשני טאלנטים שנויים במחלוקת, נטולי קבלות אימון ממשיות, אבל כאלה שאין מחלוקת על הכישרון האגדי, על היותם מודל החיקוי ועל הפטריוטיות היוקדת שלהם למדים הייצוגיים.
אם פורטים קצת את ההשוואה, הרי שלטובת מראדונה פועל הערך החברתי שמשרת הכדורגל בארגנטינה. באירופה הכדורגל הוא תרבות, בדרום אמריקה הוא דת. ובסביבה הדתית הזו, מראדונה הוא אלוהים. בישראל, לעומת זאת, הכדורגל הוא לא תרבות ולא דת, אלא בלוף.
לכן, בהפוך על הפוך, המאמנים המבוקשים כאן לנבחרת נוצקו בצלמו של דרור קשטן. קודרים, חמצמצים, קלישאיים, משמימים - כל התכונות שבטעות מזוהות כאן עם רצינות מקצוענית אולטימטיבית.
אגב, כדורגל, כמו כל השואו-ביזנס הוא ביזנס שבו העשייה (הכנה, השקעה, מחויבות) חייבת רצינות ומקצוענות ואילו השיווק והבאזז מסביב צריכים להיות קלילים ובידוריים. אצלנו, בעיקר אצל קברניטי הענף, התהפכו היוצרות. העשייה היא בידור, והשיווק הוא רציני. הכדורגל חלטורה, אבל הסיסמאות מקצועניות.
דחיית הרעיון של אייל כמאמן נבחרת נגזרת בעיקר מכך שאייל כמודל הוא ההיפך הגמור מקשטן. וזהו בדיוק הנימוק שאני מציע לטובתו. ראשית, בגלל שהקשטנים לדורותיהם הקדיחו את כל ההזדמנויות שקיבלו ושווה לנסות משהו אחר. שנית, אולי דווקא אייל יהפוך את היוצרות ונקבל כדורגל כמו שבאמת צריך להיות: איכות על המגרש ובידור מחוצה לו.
נכון, אין לדעת אם לאייל יש את הכלים לספק את הסחורה. חוץ מעברו ככדורגלן ותשוקתו בהווה לקבל את הנבחרת אנחנו לא יודעים עליו הרבה כמאמן. בנתניה, ברבע הזדמנות שהיתה לו כמנהל מקצועי, גילה טביעת עין טובה בבחירת שחקנים ובניית סגל. מצד שני, כושר ההסתכסכות הגבוה שלו, שמקורו בפה גדול ובפתיל קצר, מאיימים לטרוף כל תפקיד שיקבל. הפה והפתיל הם חלק מהאותנטיות הברקוביצ'ית. זו שבגללה אנחנו ממליצים עליו לתפקיד וזו שמאיימת להכשילו.
אייל סומך על הרוח החדשה שיפיח בשחקנים היגעים. על ההשראה המרעננת שיקרין ויגרום להם לשחק יפה, ליהנות, לתקוף, להבקיע. כשחקן וכפרשן הוא בעד כדורגל שמח. אם הנבחרת ממילא לא תגיע לשום מקום, עדיף שהדרך לגיהנום תהיה עליזה ולא קודרת. עדיף שזה יהיה עם הברקוביצ'ים מאשר עם הקשטנים.
