נפתח בטענה עקרונית: אוסקר גלוך הוא מטאור כדורגל. מהרגע הראשון שפרץ לחיים של כולנו, באותו משחק פלייאוף בין מכבי תל אביב למכבי חיפה - בסך הכל לפני שנה וחצי (11 באפריל, 2022), הוא נראה כמו משהו יוצא דופן. אחר כך בא יורו הצעירות, וההצלחה המסחררת במכבי ת"א, והמכירה לזלצבורג, ואליפות אירופה עד גיל 21, והגולים בליגת האלופות... בשנה וחצי, גלוך חווה דבר שרוב השחקנים בעולם חווים בעשר שנים.
זו עוצמה דחוסה, מרוכזת - עלייה לתודעה שלא הכרנו. היו כבר שחקנים שהצלחנו להכיר מגיל צעיר: יוסי בניון (שעוד נחזור אליו), אחרי הכל, כדרר בליגה שלנו כבר כשהיה בן 18. אורי מלמיליאן כבש שער ניצחון בגמר גביע כשהיה בן 17.5. אבל עוד לא ראינו מישהו שהצליח להפוך לשחקן צ'מפיונס ליג לגיטימי (אפילו טוב) בגיל 19 בלבד. איך אמר מישהו גדול ממני? לא היה כדבר הזה.
ולא רק המספרים או ההישגים מדברים, גם מבחן העין. גלוך נותן לך את האשליה שהוא לא בן 19, אלא מבוגר בכמה שנים מכפי גילו האמיתי. האחריות שהוא לוקח, האומץ שיש לו, היכולת להגיע ולהיות משמעותי בהתקפה - היא לא מובנת מאליה לשחקן בגילו. ואולי זו הסיבה שבגללה, לדעתי, שמו עליו קצת יותר מדי אחריות.
נבחרת ישראל עלתה לרצף משחקי ההכרעה - אותם ארבעה משחקים בתשעה ימים - בתוך אווירה מאוד דורשת. זה לא רק הפרס הענק שעמד מנגד (הגשמת חלום להגיע ליורו), אלא גם אווירת המלחמה והתחושה שהם - באמת - משחקים עבור מדינה שלמה. לכדורגל, באותו רגע, לא היתה משמעות רק במובן המקצועי, אלא אפילו כחלק מהחוסן הלאומי שלנו - בעיצומה של המלחמה הקשה ביותר, אולי, שחווינו אי פעם. ראינו את הנבחרת לא רק כי רצינו שהיא תנצח, אלא גם כדי שהיא תנחם אותנו.
וחשוב להזכיר - עשינו את זה בלי מנור סולומון. ההיעדרות של הכוכב הגדול של הנבחרת, יותר מכל, פגעה בגלוך - כי היא הפכה אותו למוקד המרכזי לתשומת הלב. הקאמבק של ערן זהבי הסיט ממנו קצת מן האש, אבל זהבי אמור להיות זה שמסיים התקפות, ולא זה שמתחיל אותן. הנוכחות של סולומון על המגרש, על כל הסכנה שהוא מהווה לשער של היריבה, מאוד עזרה לגלוך להיות עם שמירה פחות הדוקה עליו, לפרוח וגם להשיג את מה שהשיג - כולל שני שערים חשובים מאוד בקמפיין הזה; שער ניצחון נגד בלארוס בדקה ה-92, והשער בבוקרשט, שבלעדיהם כנראה שהקמפיין היה נגמר הרבה יותר מוקדם.
השילוב הזה בין הציפיות מסביב, המטרה הגדולה שעמדה מנגד והמצב המקצועי - גרמו לכך שגלוך, בגילו הצעיר, הפך להיות היוצר ההתקפי הכי חשוב בסגל הנבחרת. ולכן, בשני המשחקים החשובים של הקמפיין הוא לא ירד מהמגרש - לא נגד קוסובו ולא נגד רומניה. ענאן חלאיילי ודור תורג'מן הם שני שחקנים טובים, אבל הציפיות מהן לא כאלה גדולות (עדיין). הכל נפל על אוסקר. לטוב ולרע.
ונכון, אנחנו רגילים לראות שחקנים בגילאים יותר צעירים בעולם מצליחים בנבחרות בוגרות - אפילו בנבחרות גדולות. ויניסיוס ג'וניור הפך לשחקן נבחרת ברזיל בגיל 19, לאמין ימאל כבש עבור נבחרת ספרד כשהוא רק בן 16 - ויש כמובן דוגמאות למכביר. אבל גלוך עומד, בעיניי, בסיטואציה קשה יותר מהם; ברזיל וספרד, לעומת ישראל, הן נבחרות מגובשות עם לא מעט איכות מסביבו. גלוך, לעומת זאת, מצא את עצמו במשחקי ההכרעה של הנבחרת בתור הפליימייקר היחידי. האיש שממנו, ורק ממנו, מצפים לפעול. וזו סיטואציה מאוד קשוחה לשחקן בגילו.
כשמדברים על אוסקר גלוך, יש שם אחד שכולם מרבים להזכיר - וזהו יוסי בניון. לא מעט קווים מקבילים יש ביניהם - שניהם היו מוכרים בכדורגל הישראלי כבר מגיל מאוד צעיר, שניהם הצליחו מאוד בנבחרות הצעירות (בניון היה שותף לנבחרת נערים ב', שהגיעה למקום השלישי באליפות אירופה 1996 - הישג השיא שלה עד היום), ושניהם גם יצאו לאירופה בגיל מוקדם. אבל בכל מה שקשור לנבחרת, יש הבדל תהומי ביניהם.
כי יוסי בניון הפך לכוכב הנבחרת בהדרגה. כשהיה בן 19, הגיל של אוסקר היום, הוא שיחק בנבחרת ישראל הבוגרת - שלמה שרף העניק לו את ההזדמנות בקמפיין מוקדמות יורו 2000. הוא אפילו כבש פה ושם, כולל שלושער ב-0:8 נגד סאן מרינו. אבל לצידו היו ברקוביץ' ורביבו ואלון מזרחי - שחקנים גדולים ומוכחים, שאפשרו לו לצמוח לאט לאט ולהיות משמעותי בנבחרת. רק בגיל 24, תחת אברהם גרנט בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2006, בניון הפך לשחקן המשמעותי שכולנו זוכרים מהנבחרת - זה שרגלו בכל, ורגל כל בו.
הפיתוי להשתמש באוסקר גלוך גדול - וגם מובן, לא בכל יום נופל לנו שחקן כזה. ומאמן נבחרת, בסופו של דבר, צריך לבחור את השחקנים הכי טובים שיש לו. אבל המסר הוא לא למי שמאמן את הנבחרת, אלא למי שצופה בה: קצת פחות ציפיות. אוסקר גלוך הוא אמנם כדורגלן פנומנלי, "יוניקורן" במובנים רבים, אבל הוא עוד צריך להתפתח ולגדול להיות כוכב כדורגל של ממש - כזה שסוחב נבחרת על הגב. וכדי שהוא יוכל להתבטא באמת, הוא צריך נבחרת טובה ויציבה סביבו. עד שכוכבו ידרך באמת, ואז נוכל ליהנות ממנו כמו שצריך.
