אין אוהד כדורגל ישראלי שאין לו מקום בלב לנבחרת, גם אם לא נלך למשחקים, גם אם לא תמיד נראה את השידורים, הנבחרת היא גאוותנו, הקונצנזוס היחיד בין בית״ר ירושלים להפועל בין תל אביב להפועל באר שבע. תמיד נתרגש מניצחון גדול גם כשברור לנו שזאת הבלחה, לא משהו ארוך טווח.
העשור האחרון של הנבחרת התאפיין בחוסר החלטיות על הקווים. התחלנו עם מאמן זר, לואיס פרננדז, עברנו לישראלים - אלי גוטמן ואלישע לוי - ואז חזרנו לזרים עם הרצוג ו-ווילי רוטנשטיינר. עם תחילת עשור חדש הגיע הזמן להגיע למסקנה חדשה-ישנה - על הקווים צריך לעמוד מאמן ישראלי. ואין כמו הקדנציה של רוטנשטיינר בשביל להוכיח כמה זה נחוץ. בשביל לחבר חזרה את הקהל לנבחרת צריך להתחבר לרגש, לבטן של האוהדים.
להתקבע על שחקנים מסוימים, שלא משנה מה יעשו במדי הנבחרת וגם במדי הקבוצות שלהם ימשיכו לקבל הרכב, הוא בלתי מתקבל על הדעת. לזכור חסד לשחקנים זה נחמד אולי בקבוצה כשיש לך שבוע אחרי שבוע להחזיר אותם לעניינים, אבל בנבחרת שמשחקת פעם בכמה חודשים אין לזה מקום וזמן. תן למי שטוב עכשיו לשחק, למי שחם ולא למי שפעם היה טוב. תזמון, הרבה פעמים, הוא העיקר בחיים.
לדעתי יש לנו גם את המאמן המתאים, אנחנו אוהבים תמיד לרעות בשדות זרים ולהגיד שהדשא של השכן ירוק יותר, אבל לפעמיים גם אצלנו גודל משהו טוב. אחד כזה הוא ברק בכר. לא אשקר, מדגדג לי לכתוב אייל ברקוביץ', אני מאמין שהוא יכול לעשות משהו טוב, אבל עם בכר אני בטוח שאפשר להגיע רחוק יותר. עם חוזה רציני וארוך טווח לשש שנים, מספיק ארוך בשביל לעבוד ולהביא תוצאות ומספיק ארוך כדי שראשי ההתאחדות לא ימהרו לפטר אותו כי חבל על הכסף.
מה שאפיין את הקמפיין האחרון הוא שני דברים: המאמן הכי טוב לא היה על הקווים ולא תמיד השחקנים הכי טובים שיחקו על הדשא. בשביל להצליח צריך לעשות הדיוק הפוך. ״הטובים לנבחרת״ - המאמן הישראלי הכי טוב והשחקנים הישראלים הכי טובים. אם זה כמעט עבד לנו בשנות ה-90, אין סיבה שלא יעבוד לנו עכשיו.
