הדיון על ערן זהבי הוא דיון שתמיד, לאורך כל הקריירה שלו, היה ויהיה טבול ברגש. זהבי הוא דמות מעוררת אמוציות כמו שלא היתה הרבה שנים בכדורגל שלנו, וזה עובד לכל הכיוונים: הוא יודע היטב מצד לתחזק את האהבה של מי שבצד שלו, ומצד שני לשחק על האנטגוניזם של מי שעומדים מנגד. אי אפשר לספר את הסיפור של זהבי בלי להתייחס לעובדה שמדובר באדם שעשה, עושה, ויעשה הרבה רעש. מימיו בהפועל תל אביב, דרך המעבר למכבי תל אביב ועד ימינו אנו.
אבל אחרי הרעש, צריך האוהד הישר לשאול את עצמו: האם יש כאן רק יחסי ציבור? וכאן, לדעתי, טועה ידידי (המוצלח) יניב פרנקו. הדיון ב"תעשיית הקמפיין" שאופפת את ערן זהבי אינו מקרי. המטרה שלו היא להפוך את ערן זהבי למישהו שהוא - במונחי השיח הנוכחי - "אבי נמני עם יחסי ציבור". שחקן בינוני, שהצליח בעיקר בליגות חלשות, והתנפח למימדיו בגלל תקשורת אוהדת, צבא של אוהדים בטוויטר והתאחדות שהתמסרה לרגליו.
והתיאוריה זו לא נופלת על אוזניים ערלות: בדיוק כמו שיש להרבה אנשים אינטרס לספר את הסיפור של ערן זהבי, יש לאנשים רבים מאוד אינטרס לגמד אותו. כמו למשל, לקבוצה שאמנם גידלה את זהבי, אבל היתה רחוקה מלזהות את הפוטנציאל שהיה טמון בו. הכרה בעובדה שזהבי הוא כדורגלן יוצא דופן, תעיד גם על מי שהחליט לקחת את אחד הכובשים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי (לכל הפחות), ולתת לו לחלץ כדורים במרכז המגרש ליד אביחי ידין (עם כל הכבוד לאביחי ידין, כמובן).
וזה עוד לפני שדיברנו על הרצון הישראלי, ארוך השנים, בתיאוריות קונספירציה. לייצר את התחושה ש"דברים אף פעם לא איך שהם נראים". שתמיד עומד איזשהו אינטרס זר מאחורי הקלעים. חשבתם שזהבי הוא סתם כדורגלן מוצלח? תחשבו שוב - הרי בחדר אפל אי שם ברמת גן, יושבים רון עמיקם, וילי רוטנשטיינר, אורן חסון, רוג'ר שמידט, אנדי הרצוג - וכמובן זהבי עצמו, חמוש בסיגר, חתול על הברך וחליפה אפורה סטייל ד"ר איוול מ"אוסטין פאוורס", ומתכננים כיצד לחטוף את הכדורגל הישראלי - ולעצב אותו בדמותו של זהבי.
אבל בסוף, עם כל הכבוד לתיאוריות הנחמדות ולסרטוני "השיטה" מודל הטוויטר, יש אמת פשוטה: ערן זהבי הוא פשוט כדורגלן יוצא מן הכלל. כדורגלן שכמותו לא באמת ראינו בשנים האחרונות (ויש מעט מאוד מקרים כמוהו בהיסטוריה). מישהו שמצליח באופן עקבי - ביכולת שחוצה ליגות, מפעלים, מדינות ואפילו יבשות - להבקיע, ולהבקיע, ולהבקיע. שוב ושוב. ולא, לא רק "בסין", אלא גם באצטדיונים גדולים בהרבה, מול יריבים קשים בהרבה.
וכשיש לך שחקן ברמה הזאת, שמצליח לעשות את מה שהוא עושה לאורך זמן ובצורה עקבית, למאמן נבחרת ישראל יש שתי ברירות: או להתעלם מתופעת הטבע שנקרית בדרכו, או ללכת איתה יד ביד. הרצוג ורוטנשטיינר, בנקודת זמן מסוימת (ספציפית אחרי "פרשת הסרט"), בחרו להשתמש בזהבי - ולתת לו את המפתחות. האם הבחירה הזו היתה שגויה? זה נתון לוויכוח. האם לא היה בה שום דבר הגיוני, לאור הנתונים ולאור העובדה שזהבי הוא - ביי פאר - השחקן ההתקפי הטוב ביותר בעידן הנוכחי? לדעתי, כן בבירור.
הנה השוואה מעט מופרזת: האם בנבחרת פולין עורכים דיונים לגבי "התלות של הפולנים בלבנדובסקי"? האם ארלינג הולאנד הוא בעיה לנבחרת נורבגיה, שמונעת מיתר השחקנים להתבטא? לא. הם מבינים שלנבחרת יש שפיץ ברור, כוכב מרכזי - שכל המערכת נעה סביבו, ועובדת בשבילו. כל זאת מתוך הבנה, שהוא השחקן הטוב ביותר של הנבחרת, ושהצלחה שלו תעזור גם לנבחרת להצליח.
נבחרת ישראל לא הייתה, אינה, וספק אם תהיה חומר לטורניר גדול. הבעיות של הנבחרת גדולות הרבה יותר מערן זהבי, ומי שראה את קמפיין מוקדמות המונדיאל האחרון, וחושב שהבעיה של ישראל היא בהתקפה, צריך לעבור מחדש על התקצירים. כן, זהבי צמח על רקע של תקופה שבה אין כוכבים גדולים בכדורגל הישראלי (השניים היחידים שמתקרבים לרמת הכוכבים הם שני שחקנים צעירים נהדרים, שעתידם לפניהם, אבל עוד לא ברמה שלו), אבל את המקום הזה הוא הרוויח בזכות. בעזרת שנים של עבודה, בעזרת יכולת הבקעת שערים שלא נראתה במחוזותינו המון המון זמן.
לפעמים, על משקל הביטוי של זיגמונד פרויד, כדורגל הוא רק כדורגל. עם כל הכבוד לתעשייני היח"צ שעובדים אי שם מאחורי הקלעים, הם לא היו יכולים לזייף את המספרים. הם לא היו יכולים לזייף את היכולת, הם לא היו יכולים למצוא סיפור שלא קיים. סיפור שזהבי כתב, במו רגליו, בשל היותו פשוט שחקן יוצא מן הכלל - באדום של הפועל, בצהוב של מכבי, בפסים של פ.ס.וו או בתלבושת התכלת המוזרה הזאת של R&F. והיח"צ? הוא בא עם ההצלחה, ועם המשיכה האדירה אליו - ואל הדמות הכריזמטית שהוא.
זהבי מעסיק את כולנו. את האוהבים ואת השונאים, את המאמינים והמפקפקים. וכן, הוא מגיע על רקע אדמת בור - על סמך העובדה שהכדורגל הישראלי לא ייצר כוכב בסדר הגודל הזה כבר המון זמן. אבל הבסיס לתופעה המכונה "זהבי" קשור, בסופו של דבר, בשורש העניינים - ליכולת המשחק שלו. שלושער כמו שהוא כבש נגד אוסטריה, או רגע שיא כמו בטדי, גם גדולי התסריטאים ב"מערכת היח"צ המשומנת" לא היו יכולים לכתוב.
ובמלים אחרות - זה כנראה ייגמר בסרט דוקומנטרי סטייל "הריקוד האחרון", אבל את הגולים - את הגולים יהיה קשה לביים.
